כשהיה בן 17, אנדריה נובאקוביץ' קיבל החלטה שלא הרבה כדורגלנים אמריקאים מקבלים. במקום ללכת במסלול המקובל של כדורגל המכללות, הוא ארז מזוודה, עלה על מטוס לאנגליה והצטרף לרדינג. הוא השאיר מאחור מלגת לימודים, משפחה וחברים, והמר על חלום שהיה רחוק מלהיות מובטח.
"הגעתי לאירופה לבד, בלי שאף אחד יהיה לידי. זה היה קשה, אבל זה הסתדר", סיפר שנים לאחר מכן באחד הראיונות שהעניק באיטליה. זו אולי הדרך הטובה ביותר להבין את החלוץ החדש של מכבי חיפה: לא כוכב שנבנה במסלול נוצץ, אלא שחקן שהתקדם שלב אחרי שלב, בדרך ארוכה ומפותלת.
נובאקוביץ' נולד במוסקגו, פרבר של מילווקי שבמדינת ויסקונסין, אבל בביתו שררה אווירה אחרת לגמרי מזו של משפחה אמריקאית טיפוסית. הוריו הם ממוצא סרבי, והשפה הראשונה ששמע הייתה סרבית. למעשה, גם כיום יש מי שטוענים שהוא מדבר אנגלית עם מבטא.
בריאיון ל"וושינגטון פוסט" סיפר כי מעולם לא ממש ידע אם יש לו מבטא או לא. "יש אנשים שאומרים שכן ויש כאלה שאומרים שלא. אולי אני פשוט נשמע קצת אחרת", אמר.
אמריקאי? כן. אבל קודם כל בן למשפחה סרבית
הזהות הסרבית הייתה חלק בלתי נפרד מהילדות שלו. המשפחה הייתה חלק מהקהילה הסרבית במילווקי, שהתכנסה סביב כנסיית סנט סאבה האורתודוקסית, והכדורגל היה מרכיב מרכזי בחיי הקהילה. הוא גדל עם אחיו הצעיר ושני בני דודיו, וכולם שיחקו יחד מגיל צעיר. באחת מקבוצות הילדות שלהם הם אפילו נשאו את השם "United Serbians".
"כמעט כל החברים שלי היו סרבים", סיפר ל-American Soccer Now. "גדלנו יחד על כדורגל. שיחקנו בשביל הכיף, לא חשבנו על קריירה גדולה. פשוט נהנינו".
גם הביקורים בסרביה היו חלק קבוע מחייו. הוא הכיר מקרוב את המשפחה המורחבת ואת התרבות שממנה הגיעו הוריו, ולכן כשהגיע הרגע לבחור איזו נבחרת לייצג, ההחלטה לא הייתה פשוטה. הוא בחר בארצות הברית, בה רשם שלוש הופעות ב-2018. "זו הייתה בחירה קשה כי ההורים שלי סרבים", סיפר בריאיון לאחד האתרים שמסקרים את בארי, "אבל לקבל זימון לנבחרת ארצות הברית היה רגע של גאווה".
במקביל, הוא הקפיד להבהיר שמעולם לא הרגיש צורך לבחור בין שני הצדדים של הזהות שלו. ב"וושינגטון פוסט" אמר: "אני גאה במורשת הסרבית שלי. יש לי מקום מיוחד בלב לסרביה, אבל גדלתי באמריקה ואני אוהב את המדינה שלי. אני לא רוצה לבחור ביניהן. שתיהן חלק ממני".
הקריירה שכמעט הייתה של סבא
הכדורגל במשפחת נובאקוביץ' התחיל הרבה לפני אנדריה. סבו מצד אמו, ראדה פרפה, היה כדורגלן חצי-מקצועני באנגליה במדי ביססטר טאון ואוקספורד סיטי. לפי אמו, זורקה, היה לו פוטנציאל להפול למקצוען, אבל לאחר מות אביו הוא נאלץ להישאר בבית כדי לטפל באמו, והקריירה שלו נעצרה.
כשהנכד חתם ברדינג, המשפחה ראתה בכך סוג של סגירת מעגל. "כולנו שמחים שאנדריה יכול להגשים את החלום במקום שבו הסבים והאבות שלו התחילו", סיפרה אמו ל-American Soccer Now.
גם העובדה שאמו גדלה באנגליה העניקה לו דרכון בריטי, מה שחסך ממנו את בעיות אישורי העבודה שמהן סבלו לא מעט שחקנים אמריקאים שניסו להגיע לאירופה.
לוותר על המסלול הבטוח
בארצות הברית המסלול כמעט קבוע: תיכון, מלגת מכללה, ורק אחר כך ניסיון להפוך למקצוען. נובאקוביץ' שבר את התבנית. הוא כבר התחייב לשחק במכללת מרקט, אבל כשהגיעה ההצעה מרדינג הוא בחר לוותר על המלגה ולעבור לאנגליה.
"זו הייתה החלטה קשה מאוד", סיפר, "ישבתי עם המשפחה ודיברנו על זה הרבה. בסוף הרגשתי שזו הזדמנות שאי אפשר לסרב לה".
המעבר היה מעט פשוט יותר בזכות דודה שהתגוררה באוקספורד, לא רחוק מרדינג. "היא הייתה כמו אמא שנייה בשבילי", סיפר. "היא הייתה חשובה מאוד עבורי וגם עבור הקריירה שלי".
יאפ סתאם שלח אותו להולנד
החתימה ברדינג לא הפכה אותו בן לילה לכוכב. הוא עבר דרך קבוצות הנוער, קיבל מעט הזדמנויות בקבוצה הבוגרת והושאל לצ'לטנהאם מהליגה החמישית. באותה תקופה גם מחלה השביתה אותו לתקופה ממושכת והאטה את ההתקדמות שלו.
בזמן ששחקנים אחרים מהדור שלו כבר החלו לצבור דקות בליגות בכירות, נובאקוביץ' המשיך לעבוד רחוק מאור הזרקורים. גם בנבחרות הצעירות של ארצות הברית הוא לא נחשב לאחד הכוכבים הגדולים של השנתון, ואת מקומו היה צריך להרוויח בכל פעם מחדש.
נקודת המפנה הגיעה דווקא בזכות עצה שקיבל ממאמנו ברדינג, יאפ סתאם. הבלם האגדי המליץ לו לצאת להשאלה בהולנד, החלטה שהתבררה כמשמעותית ביותר בקריירה שלו.
"אני רציתי להראות מי אני", סיפר. "בהולנד היה לי נהדר. משחקים שם כדורגל התקפי, יש הרבה מצבים והרבה שערים".
בטלסטאר מהליגה השנייה הוא התחיל להבקיע באופן קבוע, 22 שערים ב-38 משחקים בכל המסגרות ובפעם הראשונה הרגיש שהקריירה שלו באמת מתקדמת. מאוחר יותר המשיך לפורטונה סיטארד, ובהמשך עבר לאיטליה, שם לבש את מדי פרוזינונה, לצ'ו, ונציה, בארי ורג'אנה. ב-229 משחקי סרייה B, כבש 33 שערים ובישל 25 נוספים.
לא רק חלוץ גבוה
בגובה של 1.93 מטר, קל להדביק לנובאקוביץ' את התווית של חלוץ מטרה, אבל הוא עצמו לא אוהב את ההגדרה הזו. עוד בתחילת הקריירה סיפר שאביו התעקש שילמד לשחק עם הכדור ברגל ולא להסתמך רק על משחק הראש.
"כולם רואים את הגובה שלי וחושבים שאני רק חלוץ שמחכה להרמות", אמר. "אני אוהב לשחק עם הכדור ברגל, לעבור שחקנים ולהשתתף במשחק. אני חושב שאני יכול לתת יותר מזה".
כשנשאל באיטליה אילו חלוצים השפיעו עליו, לא בחר בשמות של חלוצי רחבה קלאסיים. "זלאטן איברהימוביץ' תמיד היה האליל שלי", סיפר. "גדלתי גם על הפרמיירליג, וכאוהד ארסנל הערצתי את תיירי הנרי ואת דניס ברגקאמפ".
עבודה לפני הכול
לאורך כל הראיונות שהעניק בשנים האחרונות, יש מוטיב אחד שחוזר שוב ושוב: לא מספרי שערים, לא תהילה, אלא עבודה. כשנשאל בבארי מה האמונה שמלווה אותו לאורך הקריירה, השיב בפשטות: "העבודה משתלמת. זו האמונה שלי".
גם כשנשאל אם הוא מסוגל לשבור את שיא הכיבושים שלו בסרייה B, הוא העדיף לדבר על הקבוצה. "השערים חשובים, אבל אני חושב קודם כל על הקבוצה ולא על שיאים אישיים".
זו כנראה גם הסיבה שהקריירה שלו נראית כפי שהיא נראית. לא מסלול ישיר לפסגה, אלא התקדמות איטית בין אנגליה, הולנד ואיטליה, עם לא מעט עצירות בדרך.
עכשיו, בגיל 29, הוא מגיע למכבי חיפה כשהוא כבר לא ילד שעזב את ויסקונסין בחיפוש אחר חלום, אלא חלוץ עם מאות משחקים בכדורגל האירופי, שמביא איתו ניסיון מקצועי והרבה מאוד סיפורים. איזה סיפור הוא ייכתוב למרגלות הכרמל? בקרוב נדע.