בזמן הגרלת בתי המונדיאל, בדצמבר שנה שעברה, פיפ"א הסבירה את השיטה שהונהגה לראשונה בטורניר הקרוב. המטרה המוצהרת הייתה להגיע לחצי גמר עם ארבע הנבחרות המובילות בדירוג העולמי שהיא עצמה מפרסמת מדי חודש. וכך, כל אחת מהארבע ידעה שאם היא תזכה בראש הבית שלה, היא תימנע ממפגש מול שלוש האחרות עד חצי הגמר. לא היו הפתעות. אולי בתחושה היו כמה בדרך, ההתרסקות של אורוגוואי, ההצלחה של כף ורדה, אבל זה לא באמת. לא עד הסוף. ספרד - צרפת ואנגליה - ארגנטינה, זה מה שפיפ"א רצתה, זה מה שהעולם מקבל.
זה לא שזה כל כך גרוע. להיפך, זה מחזק את התחושה שמדובר באחד המונדיאלים הגדולים אי פעם. אלה היו ארבע הנבחרת הטובות ביותר לאורך החודש האחרון. ספרד שלא הצליחו לבעוט לשער שלה כמעט, ארגנטינה עם מסי המשוחרר, השמח, הבוכה, הנגיש. אנגליה עם שני כוכבי על שמתעלים ברגע האמת. וצרפת אחת, טובה מכולן. בהתקפה, בהגנה. אז מה יהיה?
מתחילים עם צרפת וספרד. ההתקפה הטובה בטורניר, במבחן העין וגם במבחן התוצאה (ארגנטינה כבשה שער אחד יותר, אך שיחקה גם 60 דקות יותר) היא זו של צרפת. רכים כמו החמאה בקרואסון של ארוחת הבוקר במארה, קטלניים כמו גיליוטינה במאה ה-18. זו נבחרת שעושה כבוד להיסטוריה הצרפתית ויכולה להתמודד בדירוגים ההיסטוריים עם זו של זידאן והנרי, ודשאן הקפטן, שהניפה ב-98 וביורו 2000. כמובן, בשביל זה היא צריכה לזכות. אבל עבור מי שהדרך חשובה לו, ולא רק המטרה, צרפת הזו עושה הכול נכון.
משחק שישי ברציפות במונדיאל שצרפת בשליטה מלאה. ליריבה אין תשובה אמיתית איך להתמודד עם הרביעייה הקדמית שתוקפת, תוקפת, תוקפת עד שהיא משיגה את השער. דואה עם הדריבל, אוליסה עם המסירות הגאוניות, דמבלה כבר עם שער רביעי בבוסטון. אבל מעל כולם זה קיליאן אמבפה. ברשתות החברתיות צוחקים על הגנרל האכזר ששולט בנתיניו ברודנות, אבל נראה שהנבחרת היא המקום בו הוא חזר להנות מכדורגל. וכששחקנים כמו אמבפה נהנים מכדורגל - הקהל כולו נהנה.
היכנסו למשחק הניחושים, השתתפו בחידון ובכל שבוע תוכלו לזכות בפרסים שווים
כשמנסים לחזור אחורה ולחשוב על התקפת הנבחרות הכי טובה עד צרפת הזו, צריך לחזור עד ל-2002. רונאלדיניו, ריבאלדו ורונאלדו היו בלתי עצירים. החלוץ הנפלא, שהמונדיאל הזה היה התיקון שלו אחרי הגמר בטורניר הקודם והפציעות הקשות שעבר מאז, כבש בכל אחד ממשחקי נבחרתו פרט לאחד. כך גם אמבפה בטורניר הזה (צריך לנצח עוד שני משחקים כדי שההשוואה באמת תחזיק, כמובן). כשהיריבות של ברזיל חשבו שאולי הן מצליחות לעצור אותו, הן נענשו בידי שני חבריו להתקפה.
אחרי שלושה משחקים מול יריבות שבכלל לא הגיעו לאזור של השער הצרפתי, מגיעה ספרד. לאלופת אירופה הגנת ברזל משלה, וכוכב על שעוד לא הטביע את חותמו על הטורניר. פרט לשער מול ערב הסעודית, ולא מעט דריבלים שלא הובילו להרבה מעבר ל"וואו" מהיציעים, זה הזמן של לאמין ימאל. מיקל מרינו, הקשר שהפך לחלוץ תחת מיקל ארטטה, כבר הציל את ספרד פעמיים, אבל כמה פעמים זה עוד יעבוד?
רודרי, אחרי שנתיים פחות טובות בעקבות פציעת הברך הקשה שעבר, נראה שוב נהדר. שולט במרכז השדה, מכתיב את הקצב ומזכיר את שחקן השנה של לפני שנתיים. פרט לטעות אחת של קובארסי מול בלגיה, ההגנה לא טועה ולא מעמידה את אונאי סימון. האם ההחלטה של דה לה פואנטה להעדיף את השוער של בילבאו על פני דויד ראיה תעלה לו ביוקר?
הדור הצעיר מכיר את ספרד הווינרית, זו שלא מפספסת תארים, זו שמאז 2008 מילאה את הארון של ההתאחדות בהרבה כלי כסף וזהב. אבל זה לא תמיד היה ככה. בהיסטוריה שלה היא שיחקה רק בחצי גמר מונדיאל אחד, והודות לנגיחה ההיא של פויול מול גרמניה היא יכלה להמשיך ולנצח גם את הגמר ב-2010 עם אינייסטה. מאה אחוזי הצלחה, אבל רק פעם אחת. בטורנירי היורו היא שיחקה 6 חצאי גמר וניצחה חמישה מתוכם. היא גם ניצחה חמישה משישה גמרים בהם השתתפה. האחד שהיא הפסידה? גמר היורו של 1984 מול, ובכן, צרפת.
ובזמן שצרפת - ספרד הוא הגמר של הכדורגל, חצי הגמר השני זה המשחק הגדול באמת מבחינת היסטוריה, יריבות, פוליטיקה ושנאה עזה. אנגליה - ארגנטינה זה המשחק הכי קרוב לדרבי שכדורגל נבחרות יכול להציע לנו. מסי סחב את ארגנטינה עד לרבע הגמר, שם, נגד שוויץ הוא כבר קיבל עזרה משחקני ההתקפה האחרים. וכמה ארגנטינה זקוקה להם, כי אנגליה היא היריבה הכי איכותית ובכירה שהיא פגשה עד כה.
זה המפגש הראשון אי פעם של מסי מול נבחרת אנגליה אחרי 205 הופעות בנבחרת. למרות שהנבחרות נפגשו לאחרונה ב-2005 ומסי כבר היה חלק מהנבחרת, הוא היה מושעה מהמשחק ההוא. זאת בעקבות האדום שספג מול הונגריה בבכורה שלו בארגנטינה. אנגליה ניצחה את המשחק ההוא 2:3 עם צמד של מייקל אואן בדקות האחרונות.
אבל המפגשים שקדמו למשחק הזה, הו-הו. הכל היה בהם. היריבות הזו הולכת אחורה עד 1962 אז אנגליה ניצחה 1:3 בגביע העולמי והביאה להדחתה של ארגנטינה. העניינים התחממו באמת ב-1966 הטורניר בו זכתה אנגליה. הנבחרות נפגשו ברבע הגמר ואנגליה ניצחה משער של ג'ף הרסט. אנטוניו ראטין, קפטן הנבחרת ההיא הורחק במשחק הזה. הוא סירב לעזוב את המגרש והורד ממנו על ידי המשטרה.
ראטין גם קרע את דגל בריטניה שהתנופף על דגל הקרן. בסיום הארגנטינאים טענו שהשופט הגרמני, ביחד עם האנגלים זממו קנוניה להדחתם. אלף ראמזי, המאמן האגדי, הוסיף שמן למדורה כשהורה לשחקניו לא להחליף חולצות וטען שהם שיחקו מול חיות, לא בני אדם. ראטין הלך לעולמו בשבת האחרונה, בגיל 89, ימים ספורים לפני חצי הגמר.
ואז הגיעה המלחמה. ב-1982 יצא שלטון הגנרלים הארגנטינאי למלחמת פוקלנד (או מלבינס, תלוי מאיזה צד אתם מסתכלים). מלחמה שהחלה בדיווחים של השלטון לאזרחים על ניצחון סוחף הסתיים בהפסד צורב ובאבידות כבדות. כל זה רק חימם עוד יותר את המפגש במקסיקו 1986. משחק המילניום, יש שיאמרו הטוב אי פעם, עם הגולים המפורסמים אי פעם. יד האלוהים וארבע דקות אחר כך הסלאלום של מראדונה. זו הייתה הנקמה של ארגנטינה כל הדרך אל הגביע.
ב-1998 ההתחזות של סימאונה, האדום לבקהאם והניצחון הארגנטיני בשמינית הגמר. ואז התיקון של בקהאם, במונדיאל 2002 אחרי שפוצ'טינו הכשיל את אואן ברחבה. כל כך הרבה איבה וחוסר אמון בין שתי המדינות, כל כך הרבה שנים מאז המפגש הרשמי האחרון ביניהן, והכל מתנקז לחצי הגמר הזה.
שלושה שחקנים בלבד כבשו עבור אנגליה בטורניר הזה. שלושה, מה שאומר שאף שער לא נכבש על ידי שחקן מהפרמייר ליג. למרות זאת, לאנגליה, אחרי הרבה מאד שנים, יש שני כוכבי וורלד קלאס אמיתיים, שמככבים בשניים מהמועדונים הגדולים בעולם ודומיננטים גם בקיץ הזה. כשלאנגליה קשה, כשהיא תקועה, הם באים לעזרה. היו לאנגליה משחקים מסוגים שונים: יצירתיים עם הרבה שערים מול קרואטיה, ניסיון לפרוץ בונקר מול קונגו וגאנה או התמודדות מול מכבש של מקסיקו. את כל אלה היא עברה.
גם מול נורבגיה, כשטוכל צריך היה לתקן במשך מחצית שלמה את החור שנפער לו במרכז המגרש אחרי החילוף של רייס, אנגליה ידעה לסיים בניצחון. יש לה כוכבי על בשיאם, יש לנבחרת הזו אופי, ויש לה סגל שמורכב גם משחקנים משלימים שיודעים את מקומם. כל זה, ביחד עם המטען הרגשי שמגיע עם מפגש מול ארגנטינה צריך להוביל אותם עד לגמר.