בפרק ה-53 של הפודקאסט "מחצית בשכונה" בהגשת רון עמיקם התארח אייל בגלייבטר, כוכב העבר של מכבי פתח תקוה, ששיחק במועדון מגיל 16 כמעט עד סוף הקריירה, למעט שנתיים בבלגיה, עד ששוחרר ללא הסבר על ידי עמוס לוזון - אירוע שהשאיר בו משקעים לא מעטים.
על הקריירה שהייתה יכולה להיראות אחרת לו היה עובר למועדון גדול: "היו דיבורים לעבור למכבי תל אביב ומכבי חיפה, והציעו בזמנו כסף ושחקנים. אני חושב שהקריירה שלי הייתה יכולה להיראות אחרת, אפילו יותר טוב. אבל החוקים של העברות היו שונים, והכרטיס היה במכבי. "ממכבי משחרר רק המוות". זה משפט של נחמן מנדל ואריה זייף זיכרונם לברכה. זה לא יצא לפועל. חבל, אבל בסדר".
על האצילות שאולי גם פגעה בו מקצועית: "אני לא מנוול, גם בכדורגל וגם בחיים האישיים שלי. כנראה שזה האופי שלי. אולי לא הייתי מספיק אגרסיבי כל השנים בשביל לצאת מהמועדון, ולא עשיתי מספיק כמו שעשו אחרים. בסוף רציתי לצאת בכל מחיר, אמרתי שאני חייב דריסת רגל באירופה, והצלחתי לצאת".
על הקושי של המועדון להתמודד על אליפויות: "זה האופי של המועדון, הגודל של המועדון והיכולות הכספיות שלו להעמיד קבוצה יותר חזקה. בסוף קבוצות עם התקציבים הגדולים, בכל העולם, הן הקבוצות שלוקחות את רוב התארים. קבוצה בלי הרבה קהל, 500 איש, 700 איש, 1,000 איש, זה לא משהו שיכול לדחוף קבוצה לתארים".
צפו בפרק המלא
על הכדורגל הישראלי והבעיה שחוזרת על עצמה: "גם אם עכשיו נגיע לטורניר, אם זה לא יהיה עקבי, זה לא מראה על שום דבר. מה, נחכה פעם אחת ואז עוד 30-40 שנה? משהו לא עובד פה בכדורגל. זה לא בתרבות שלנו. אנחנו לא מספיק מקצועיים, לא מספיק יסודיים, רוצים קיצורי דרך".
על גידול שחקנים צעירים בישראל: "אין את האקדמיות ואין את הפנימיות האלה, ולא מגדלים שחקנים מגיל צעיר. דווקא בגילאים האלה, כשמעצבים את האישיות, הטכניקה והפיזיות של השחקנים, אתה צריך מאמנים טובים ובעלי מקצוע. אני חושב ששם אנחנו עדיין קצת לוקים".
על כניסת משפחת לוזון למכבי פתח תקוה: "המועדון היה מסודר. הייתה רוח כזו שאבי הכניס, של לחלום גבוה, מצוינות ולהצליח. חיזקו את הקבוצה והיה וייב כזה סביב המשפחה. הם עשו דברים אדירים במכבי, החזיקו אותה גם כספית והגיעו קצת להישגים".
על היום שבו זומן למשרדו של עמוס לוזון והתבשר שהוא משוחרר: "זה היה בשנת 96, הייתי בן 33 כמעט. הייתי קפטן הקבוצה. משחק ראשון הפסדנו לבית"ר 3:0, ולמחרת קראו לי לחדר. עמוס אמר לי שאני עולה ליציע ועוזב את הקבוצה. הוא לא פירט. אמרתי לאברשה מרצ'ינסקי: אני קפטן, אני משחק בהרכב, אז אם אני לא בהרכב, לסגל? ידיו היו כבולות".
על הסיבות האפשריות לסיום הכואב: "לדעתי, זה היה גם כספי. היה לי חוזה לעוד שנתיים, ובאותו זמן רצו להחתים את עידן טל, שראו בו שחקן שיוביל את מכבי פתח תקוה בשנים הבאות. הכול השתלב ביחד. יש דפוס כזה, שהרבה שחקנים שגדלו במועדון והיו דומיננטיים, בסוף לא מוצאים את עצמם במועדון".
על ההליך המשפטי והפרישה המוקדמת: "יכולתי להמשיך לשחק מבחינה פיזית. הלכתי לטייבה בהוראת עורך הדין, כדי להקטין נזק לקבוצה, כי היה לי חוזה. אחר כך קיבלתי גועל נפש מההליך המשפטי. פרשתי מוקדם מהצפוי, כי יכולתי להמשיך עוד כמה שנים טובות. הם גמרו לי את הקריירה מוקדם מהצפוי. חד משמעית. אחר כך זה כבר לא עניין אותי, רציתי להתנתק מזה".
על האכזבה מכך שלא השתלב במועדון אחרי הפרישה: "ראיתי את עצמי בסוף הקריירה ממשיך בתפקיד ניהולי או מקצועי, להיות מאמן, מנהל טכני או כל תפקיד מקצועי בקבוצה הבוגרת. אחרי השנים שהקדשתי למועדון, והמשפחה שלי תרמה, אלה היו הציפיות שלי. מאוד התאכזבתי".
על הדמיון לגיורא שפיגל: "אני חושב שיש דברים שאני באמת דומה לו מבחינת המשחק. יכול להיות שבתת מודע אפילו ניסיתי קצת לחקות אותו. ראיתי אותו משחק בצרפת פעמיים בתור ילד, ואחר כך שיחקתי מולו עוד משחק כשהוא שיחק בהכוח רמת גן. ברור שהוא היה שחקן הרבה יותר גדול ממני, אבל יש לנו הרבה דברים משותפים. עד היום אומרים לנו את זה".