המונדיאל האחרון הוכיח שלמצרים יש הרבה יותר ממוחמד סלאח. הוא גם העלה מחדש שאלה שכבר שנים אין לה תשובה טובה: אם יש שם כל כך הרבה כישרון ואיכות, למה כמעט אף כדורגלן מצרי לא מצליח לבנות לעצמו קריירה משמעותית באירופה? לא לעבור לשם לכמה חודשים. לא להצטלם עם צעיף. ממש להישאר, להיאבק, להתפתח ולהפוך לשחקן לגיטימי בליגה בכירה.
במונדיאל 2026 - בו מצרים הגיעה עד שמינית הגמר והודחה על ידי האלופה המכהנת ארגנטינה רק אחרי דרמה גדולה - לפרעונים היו שישה שחקני סגל בלבד מליגות באירופה. שלושה נוספים הגיעו מליגות במפרץ ולא פחות מ-17 מחברי הסגל משחקים במצרים.
לכולם ברור שלשחקנים כמו מוסטפא שובייר, מוחמד האני, אימאם עשור, מוהנד לאשין, מוסטפא זיקו ואחרים יש יכולת לשחק בליגות טובות באירופה - הם הוכיחו את זה בשבועות האחרונים - אז למה אין נהירה נרחבת מהליגה המצרית לאירופה?
רוי ויטוריה, שאימן את נבחרת מצרים בין 2022 ל-2024, ניסה להתמודד עם התופעה בזמן אמת. בריאיון לעיתון הפורטוגלי "א-בולה" סיפר שכשעמד על הקווים של הנבחרת, כמעט כל שחקניו שיחקו בליגה המקומית. "במצרים היה מדובר בעולם מיוחד מאוד. בנבחרת היו לי רק חמישה שחקנים ששיחקו באירופה, וכל השאר שיחקו במצרים", אמר. מבחינתו, ההסבר הראשון היה כלכלי. "רוב השחקנים הבולטים בנבחרת משחקים בשני מועדונים שמשלמים משכורות מצוינות (אל-אהלי וזמאלק). הם חיים חיים נוחים ומבוססים, ולכן לא צריכים או רוצים להגיע לאירופה".
אבל ויטוריה טען שהכסף הוא רק חלק מהסיפור. "ניסינו לשנות את המצב, אבל לעבור למדינה אחרת זה אף פעם לא דבר פשוט. לא הצלחנו לעשות זאת". כשנשאל למה עומאר מרמוש הצליח במקום שבו אחרים נכשלו, הוא השיב: "עומאר הוא שחקן עם תפיסת עולם אחרת. היו גם שחקנים אחרים שקיבלו הזדמנות כי הייתה להם האיכות הדרושה, אבל גורמים כמו המנטליות, השפה וכדומה הקשו עליהם".
במצרים עצמה כבר שנים מנסים להסביר את התופעה, ולא תמיד בעדינות. העיתונאי אחמד עמארה מ"אל-מסרי" טען שהבעיה היא לא מקצועית, אלא תרבותית ומנטלית. עמארה כתב על תרבות ה"מעלש" - אותה סלחנות מקומית שבה טעויות נסגרות ב"לא נורא", בעוד שבאירופה יש משמעת, קנסות וסטנדרטים אחרים לגמרי. לכך הוא הוסיף געגועים הביתה, מחסום שפה, פער תרבותי, חוסר רצון להתמודד עם ספסל או תחרות אמיתית, וגם אגו שמתנפח מהר מדי אחרי כמה משחקים טובים וכתבות מחמיאות במצרים.
אם צריך דוגמה אחת שמרכזת כמעט את כל הסיבות הללו, קשה למצוא טובה יותר מאימאם עשור - אחד מכוכבי מצרים במונדיאל הנוכחי, שכבש מול בלגיה בשלב הבתים ונגד אוסטרליה בשלב 32 האחרונות.
בינואר 2023 עשור עזב את זמאלק וחתם במיטיולן הדנית. הוא היה בן 25 והמהלך נראה כמו תחילתה של קריירה אירופית מבטיחה - בעיקר לאור העובדה שהסקאוטים של מיטיולן הציבו אותו בראש הרשימה. אלא שכעבור חודשים ספורים הכול התהפך.
עשור נפצע במהלך משחק הכנה לעונת 2023/24, ומיטיולן הודיעה שייעדר עד לסיום העונה. בהודעת המועדון נמסר כי, בתיאום עם הצוות הרפואי, הוחלט שהקשר יחזור למצרים כדי לעבור את תהליך השיקום אצל רופא נבחרת מצרים. המנהל הספורטיבי של המועדון, סוון גרברסן, הסביר אז: "הערכנו את מצבו והגענו למסקנה שהפתרון הטוב ביותר עבורו הוא לעבור את השיקום בסביבה בטוחה, קרוב למשפחתו".
אלא שהחזרה למצרים הפכה גם לנקודת הסיום של הפרק האירופי. מי שסיפק הצצה נוספת למה שעבר על הקשר היה מאמן מיטיולן לשעבר, אלברט קאפיאס, שהביא אותו לדנמרק. "כשעזבתי את הקבוצה דאגתי מאוד לאימאם. הוא אדם נהדר, אבל היה זקוק לעזרה בגלל תנאי החיים בדנמרק והבדלי השפה", סיפר. "כשאתה מגיע ממצרים לצפון אירופה, זה ממש לא פשוט. האווירה הייתה שונה לחלוטין עבורו. החורף קשה מאוד, קר מאוד, לפעמים יורד שלג, כמעט אין שמש ושעות האור קצרות".
מידו, שבילה שנים ארוכות בכדורגל האירופי ושיחק בין היתר בטוטנהאם, אייאקס, מארסיי, רומא וסלטה ויגו, דיבר על העניין בעצמו לפני כשנה וגם הוא טען שהבעיה לא נעוצה בכישרון. להפך. "אם משווים את מספר השחקנים המצרים שמשחקים באירופה לזה של כל אחת מהמדינות האפריקאיות המובילות בכדורגל, הפער עצום", אמר בריאיון ל-BBC, "זה לא מספיק שלמצרים יש רק ארבעה או חמישה שחקנים באירופה. אנחנו מדינה של 120 מיליון תושבים, אנחנו חזקים מבחינה פיזית, יש לנו היסטוריה מפוארת. יש לנו מספיק כישרון".
לאירופה הגיעו לאורך השנים כדורגלנים מצרים, אבל חלק יותר מדי גדול מהם לא שרד באווירה המקצוענית. עמאר זאקי למשל, הצטיין בוויגאן האנגלית, אבל נהג להגיע באיחור ממשחקי נבחרת מצרים, נקנס וספג ביקורת נוקבת מהמאמן סטיב ברוס. הוא חזר למצרים ובהמשך שב לאנגליה - הפעם להאל סיטי בהשאלה. אלא שתלונות פומביות והבעת רצון למצוא קבוצה אחרת, הובילו לעזיבה שלו אחרי שלושה חודשים. זאקי חזר למצרים, המשיך לטורקיה וגם בה שרד רק חצי עונה לפני ששב הביתה לפינוקים והמעמד.
עימאד מתעב היה חלוץ מצטיין שכבר סיכם בבריסטול סיטי. הכל היה סגור ובמועדון המתינו שיקבל רישיון עבודה, אבל מתעב החליט לשחק בדרבי הגדול של אל-אהלי מול זמאלק - אחרי שהעסקה נסגרה. בבריסטול ראו בכך הפרת הסכם וביטלו את הכול. שנתיים לאחר מכן הוא חתם בסטנדרד ליאז' הבלגית והוצג עם החולצה מספר 10. אחרי כמה ימי אימונים ביקש להמריא למצרים כדי להביא מסמכים אישיים וקיבל רשות. הוא טס לקהיר ופשוט החליט לא לשוב לבלגיה.
"אחת הבעיות שלי הייתה שלפעמים ויתרתי בקלות, ולעיתים ההחלטה הקלה ביותר מבחינתי הייתה פשוט לעבור למועדון אחר", אמר מידו באותו ריאיון ל-BBC, "אם יש לך את המנטליות הנכונה, כוח פיזי, אתה דובר שפות שונות, מבין טקטיקה וכמובן בעל יכולות מקצועיות - תוכל להגיע לאירופה".
סוכן השחקנים המצרי עבד אל-רחמן מגדי, שהצליח להעביר כמה שחקנים ממצרים לפורטוגל בעבר, סיפר לפני כמה שנים: "במצרים יש שחקנים שמרוויחים שכר שרק שלוש קבוצות בפורטוגל מסוגלות לשלם. לא קל לשכנע שחקנים לעבור ולהרוויח פחות. בנוסף, המעבר לאירופה מחייב את הכדורגלן המצרי לוותר על מעמד הכוכב והקרבה למשפחה והחברים. לכן רק מי שבאמת שואף להגיע רחוק מצליח לעשות את המעבר".
מגדי הוסיף: "אם שחקן כדורגל שואל את עצמו 'למה שאעזוב את המדינה שלי ואחיה בחו"ל?', הוא צריך לענות לעצמו: 'אני רוצה לבנות לעצמי קריירה, אני רוצה לשחק במועדון אירופי גדול ויש לי שאיפות בלתי נגמרות'. זו התשובה היחידה שעובדת. אם שחקן חושב כמה כסף הוא ירוויח ואיך הכל יעבוד בקלות כמו בבית, אין לו שום סיכוי".
התמונה שעולה מכל העדויות הללו לא מצביעה על מחסור בכישרון. להפך. מאמנים, שחקני עבר ואנשי מקצוע מסכימים שבמצרים יש מספיק שחקנים שיכולים להשתלב בליגות הבכירות. השאלה היא כמה מהם מוכנים להתמודד עם המחיר - להתרחק מהבית, לוותר על מעמד הכוכבות, ללמוד שפה חדשה, להתחרות על מקום בהרכב ולהתחיל מחדש במקום שבו איש לא מתרשם ממה שעשו בליגה המצרית. בינתיים לא הרבה.