הדמעות של מסי גרמו לכל ארגנטינה לבכות: הנאום המרגש והתגובות

אחרי הניצחון של נבחרת ארגנטינה אתמול על מצרים, ליאו מסי פרץ בבכי על המגרש - אבל הוא ממש לא היחיד. המאמן ליאונל סקאלוני בכה באמצע ריאיון ועזב אותו, וגם אנסו פרננדס הנרגש בכה מהתרגשות. זו אומנם רק העפלה לרבע הגמר, אבל אפשר היה להרגיש כמה הכל טעון אצל הארגנטינאים - שהניפו את מסי באוויר כאילו זכו בגביע. מבחינת הארגנטינאים, כל משחק לצד מסי הוא זכות נדירה, ואנסו פרננדס הודה: "נלחמנו בשביל שליאו ינצח, לא רצינו שיפרוש".

"לראות את ליאו, שהוא בסופו של דבר הדוגמה הגדולה ביותר שלנו", אמר פרננדס, כובש שער הניצחון, "סליחה, אני מתרגש כאן... איך הוא לעולם לא מוותר, איך הוא תמיד הולך קדימה... הוא דוגמה אמיתית עבורנו. אפילו מול קשיים, הוא תמיד מראה שזה אפשרי להמשיך הלאה והיום זה היה תגמול עצום על זה. ידענו שזה מוקדם מדי לחזור הביתה, ואנחנו הולכים להמשיך להילחם עד הסוף".

המאמן ליאונל סקאלוני אמר על מסי: "דיברתי לילדים שהיו על הספסל, לאלה שרואים אותו (את מסי) ולא מאמינים למה שהם רואים. אמרתי להם לקחת אותו כדוגמה. זה נפלא. אחרי שהחמיץ את הפנדל, הוא ממשיך לבקש את הכדור, הוא רץ, ממשיך לנסות... העור שלי סמר, לא רק בגללו. שאר חבריו לנבחרת התמודדו עם זה בצורה מדהימה".

היכנסו למשחק הניחושים, השתתפו בחידון ובכל שבוע תוכלו לזכות בפרסים שווים

"אנשים ראו אותי בוכה וכנראה חשבו שאלו דמעות של אושר. האמת היא... שהן היו הרבה יותר מזה.

כשהשופט שרק לסיום, כל הרגשות שסחבתי איתי במשך שנים קרסו עליי בבת אחת. הלחץ, הציפיות, הפחד לאכזב את המדינה שלי - הכול התפוצץ בתוכי. יש רגעים בכדורגל שבהם הלב פשוט כבר לא מסוגל להכיל יותר.

אחרי שהחמצתי את הפנדל, הרגשתי שאכזבתי את החברים שלי לקבוצה, את המשפחה שלי ואת כל ארגנטינאי שהאמין בי. לא הצלחתי להפסיק לשחזר את הרגע הזה בראש. כל הזמן שאלתי את עצמי: 'מה אם ההחמצה הזאת תעלה לנו בהכול?' אלו היו הדקות הארוכות ביותר שחוויתי אי פעם על מגרש כדורגל.

החברים שלי לקבוצה לא הפסיקו להאמין בי. הם כל הזמן אמרו לי להרים את הראש, להמשיך להילחם, והם נתנו הכול כדי להפוך את המשחק. לראות אותם מקריבים את עצמם בשבילי הפך את שריקת הסיום לעוד יותר מרגשת, כי הבנתי שאני לא נושא את החלום הזה לבד.

כשהסתכלתי ליציע וראיתי את בני המשפחה שלי בוכים, איבדתי לחלוטין שליטה על הרגשות. הם עברו איתי כל ביקורת, כל הפסד, כל לילה ללא שינה וכל הקרבה שאף אחד לא רואה. הדמעות האלה היו בשבילם לא פחות משהיו בשביל ארגנטינה.

אנשים רואים רק תשעים דקות על המגרש. הם לא רואים את השנים של הכאב, את ההקרבות, את הפציעות, את הספקות או את הפחד שכל מונדיאל עלול להיות האחרון שלך. בשלב הזה של הקריירה אתה מבין שכל משחק יכול להיות הפרק האחרון בחלום של חיים שלמים.

בכיתי כי הבנתי עד כמה הכדורגל יכול לקרב אותך לאיבוד של כל מה שעבדת עבורו. רגע אחד יכול לשנות את ההיסטוריה לנצח. הערב שרדנו, אבל מבחינה רגשית הרגשתי כאילו חייתי חיים שלמים בתוך משחק אחד.

אלה לא היו דמעות של חולשה. אלה היו דמעות של הקלה, של הכרת תודה, של אהבה לחברים שלי לקבוצה ושל אהבה למדינה שלי. את הלילה הזה לא אשכח כל עוד אחיה."