אסמיר ביירקטרביץ' לפני כמה שבועות לארה"ב, המדינה שבה נולד וגדל, אבל הפעם הוא מגיע אליה מהצד השני. לא כילד מוויסקונסין שחלם לשחק במונדיאל, לא כשחקן שגדל במערכת הנבחרות האמריקאית, אלא כאחד האנשים שעלולים לסיים את הלילה החלום של נבחרת ארה"ב בטורניר הביתי שלה (3:00, ספורט1).
לפני שהפך לאחד מגיבורי ההעפלה של נבחרת בוסניה למונדיאל 2026, ביירקטרביץ' היה ילד מאפלטון, ויסקונסין, עיירה קטנה במערב התיכון. בבית דיברו בוסנית, שמעו מוזיקה בוסנית, אכלו בורק וצ'באפי, והוא גדל על סיפורי הוריו, שנמלטו ממלחמת בוסניה והשתקעו באמריקה. בחצר האחורית הוא שיחק כדורגל עם אחיו, השניים תרגלו פנדלים מדי יום ודמיינו את מנואל נוייר עומד בשער. החלום היה ברור: לכבוש במונדיאל.
הכינוי "מסי ממילווקי" נדבק אליו בדרך למעלה, אבל הסיפור שלו הרבה יותר מורכב מכינוי קליט. אביו, אלמיר, היה עשוי להיות כדורגלן מקצועני אלמלא המלחמה בבוסניה. אסמיר גדל בארה"ב, אבל הזהות הבוסנית הייתה נוכחת בכל רגע. "זה משהו שחלמתי עליו מאז שהייתי ילד, לייצג את המדינה שלך ברמה הגבוהה ביותר", סיפר בעבר. "כשהתקשרו מההתאחדות הבוסנית זה היה באמת מיוחד עבורי".
המסלול המקצועי שלו התחיל במילווקי ובשיקגו, לפני שניו אינגלנד רבולושן זיהתה את הכישרון. בגיל 16 הוא עזב את הבית ועבר למסצ'וסטס. זה לא היה קל. הוא בכה הרבה, ואמו שלחה לו חבילות עם בנניצה, חטיף שוקולד-בננה שהזכיר לו את הבית. אבל מהר מאוד הוא התאקלם והתחיל למשוך תשומת לב. כבר ביום הראשון באקדמיה אנשי המועדון הבינו שיש כאן משהו מיוחד. קורט אונלפו, כיום המנהל הספורטיבי של ניו אינגלנד, אמר עליו: "אם היית בא לראות את הקבוצה השנייה שלנו, היית אומר: וואו, אסמיר באמת טוב בטירוף".
הטכניקה, השליטה בכדור והיכולת לשחק בלי פחד העלו אותו במהירות לקבוצה הבוגרת. ברוס ארינה, שאימן אותו ברבולושן, זיהה גם הוא את הפוטנציאל: שחקן טכני, מוסר טוב, מסוגל לעבור שחקנים ולבעוט מרחוק. בהמשך הגיע המעבר לפ.ס.וו איינדהובן, שם הפך לחברו לקבוצה של סרג'יניו דסט - האיש שיעמוד מולו כעת במפגש בין ארה"ב לבוסניה.
האירוניה גדולה עוד יותר בגלל שביירקטרביץ' ייצג בעבר את ארה"ב בנבחרות הצעירות ואף ערך הופעה בנבחרת הבוגרת בינואר 2024 תחת גרג ברהלטר. אבל בהמשך אותה שנה הוא קיבל החלטה קשה: לעבור לייצג את בוסניה. ההתאחדות האמריקאית ניסתה להשאיר אותו, אבל המשיכה למורשת המשפחתית הייתה חזקה יותר. עבור מי שהכיר אותו מקרוב, זו לא הייתה הפתעה מוחלטת. "הוא נולד כאן, אבל הוא מאוד אירופי", אמר אונלפו.
הבחירה הזו קיבלה משמעות היסטורית במרץ האחרון, בפלייאוף מול איטליה. בלילה קר בזניצה, כשכרטיס למונדיאל מונח על הכף, ביירקטרביץ' ניגש לבעוט את הפנדל המכריע מול ג'אנלואיג'י דונארומה. מאחוריו עמד אדין דז'קו, אליל ילדותו. "הנה זה מגיע", אמר לעצמו, "אני יכול לנצח את זה". והוא ניצח. הבעיטה שלו חלפה מתחת לשוער האיטלקי, נכנסה לפינה, והוא רץ ליציעים, הוריד את החולצה והניף אותה מול הקהל. בוסניה עלתה למונדיאל, איטליה הודחה מטורניר שלישי ברציפות.
"זה היה כמו חלום שמתגשם", אמר לאחר מכן. "זה נשמע קלישאתי, אבל זו הדרך היחידה להסביר את זה".
מאז הוא הפך לאחד הפנים של הדור החדש בבוסניה. הוא ערך את הופעת הבכורה שלו בנבחרת ב-7 בספטמבר 2024, כשבישל לדז'קו מול הולנד בליגת האומות, דווקא באצטדיון פיליפס באיינדהובן, הבית שלו בפ.ס.וו. "ידעתי שאני לא רוצה לשחק בטוח", סיפר. "נכנסתי כדי לעשות את ההבדל".
עכשיו הוא שוב עומד מול רגע גדול. דסט, חברו לקבוצה, אמר לקראת המפגש: "הוא שחקן טוב, טכני. הוא היה צריך לבחור בין ארה"ב לבוסניה. הוא בחר בצד השני, ואני מקווה שהוא יתחרט על זה אחרי יום רביעי".