המשחק הגורלי של איראן מול מצרים במסגרת סיום בית ז' במונדיאל 2026 הפך בסיאטל לאירוע גדול מכדורגל, כאשר העיר האמריקאית ציינה את סוף שבוע הגאווה המקומי עם מה שכונה "Pride Match" - משחק שבו דגלי הגאווה הונפו לצד דגלי שתי הנבחרות, על רקע מתיחות תרבותית ופוליטית בין הערכים המקומיים לבין מדינות שבהן זכויות להט"ב מוגבלות או אסורות.
האצטדיון התמלא באוהדים שהגיעו עם צעיפים, דגלים ואביזרים בצבעי הקשת, לצד אוהדים מצרים ואיראנים שיצרו תמונה נדירה של ערבוב זהויות. חלק מהקהל קיבל דגלי קשת מארגוני זכויות אדם מקומיים, ואחרים נשאו שלטים כמו "Proud, Respectful, Inclusive, Diverse" כחלק מהאווירה שנבנתה סביב האירוע. בעיר עצמה התקיימו במקביל אירועי גאווה, הופעות דראג ומסיבות צפייה כחלק מסוף השבוע.
לצד החגיגה, המשחק עורר גם ביקורת רשמית מצד שתי המדינות. באיראן ובמצרים, שבהן יחסים חד-מיניים מוגבלים בחוק ובחברה, פנו הגופים הרשמיים לפיפ"א בדרישה לבטל את אירועי הגאווה סביב המשחק. ההתאחדות האיראנית אף טענה כי קיבלה הבטחות שלא יתקיימו טקסים רשמיים הקשורים לגאווה בתוך האצטדיון, אך הדגישה כי עמדתה ברורה בנושא.
היכנסו למשחק הניחושים, השתתפו בחידון ובכל שבוע תוכלו לזכות בפרסים שווים
מאמן איראן, אמיר ח'אלנואי, בחר להתרחק מהסערה ואמר לפני המשחק: "אנחנו כאן כדי לשחק כדורגל, לא לדבר על דברים שלא קיימים. אנחנו מתמקדים רק במשחק, בכדורגל וביופי של המשחק". גם מאמן מצרים, חוסאם חסן, הדגיש גישה דומה כשאמר: "אנחנו עוסקים בכדורגל על המגרש. אנחנו מכבדים את החוקים ואת הפייר פליי".
בצד השני של האוקיינוס התרבותי, המארגנים בסיאטל הדגישו כי האירוע לא נועד להתגרות אלא לשקף את זהות העיר. גורמים בוועדה המארגנת הסבירו כי סוף שבוע הגאווה תוכנן מראש, וכי צירוף המשחק היה מקרי לחלוטין. לדבריהם, "העיר הזאת תמיד הייתה ותמיד תהיה מקום שמאמין בשוויון ובפתיחות".
גם הקהל עצמו שיקף את הפערים והחיבורים בו זמנית. חלק מהאוהדים ראו במשחק הזדמנות לייצוג ולשיח על זכויות אדם, בעוד אחרים הדגישו כי עבורם זה קודם כל כדורגל. אוהדים מקומיים אמרו כי יש הבדל בין ממשלות לבין אוהדים, וכי "בכדורגל צריך להשאיר פוליטיקה מחוץ לאצטדיון".