אחרי ה - 2:4 המרשים של נבחרת אנגליה על נבחרת קרואטיה במחזור הראשון, הייתה תחושה שבטורניר הזה האנגלים כן יכולים לממש את הפוטנציאל שטמון בנבחרת ולעמוד בציפיות . כדורגל התקפי, קצב גבוה, ספסל עמוק ובעיקר הרבה התלהבות. אבל דווקא אחרי משחק כזה מגיעה לעיתים המציאות - והלילה היא הגיעה בדמות 0:0 מתסכל מול גאנה.
האנגלים שלטו כמעט לחלוטין במשחק. במשך דקות ארוכות החזיקו בכדור בשיעור שהתקרב ל-80 אחוזים, בעוד גאנה ויתרה מראש על היוזמה, ירדה עמוק לאחור, הסתגרה וחיכתה להזדמנות לעקוץ. אבל צריך גם לדעת להגן, וגאנה עשתה זאת בצורה מרשימה מאוד.
מלבדה, ראינו כבר בטורניר הזה את הנבחרות ממערב אפריקה, סנגל וחוף השנהב מקשות על נבחרות אירופאיות בכירות. הנבחרות הנ"ל מביאות איתן עוצמה פיזית, מהירות ואתלטיות יוצאת דופן. גאנה אולי פחות יצירתית מסנגל או מחוף השנהב, ולמעט אנטואן סמניו אין שם כוכבים גדולים (מוחמד קודוס פצוע) ואין לה הרבה שחקנים שמסוגלים להכריע משחק בחלק הקדמי, אבל במשימה שלה - להפריע, לצופף ולהוציא את אנגליה משטף המשחק - היא עמדה בצורה מושלמת.
היכנסו למשחק הניחושים השתתפו בחידון ואולי תזכו בחבילה זוגית לרבע גמר המונדיאל
הנתון שמספר את סיפור המשחק כולו הוא העובדה שהבעיטה הראשונה למסגרת במשחק נרשמה רק בדקה ה-57. למעשה, זה היה המשחק הראשון במונדיאל שבו במשך 57 דקות לא נרשמה אף בעיטה למסגרת מצד שתי הנבחרות. זה לא קרה במקרה. אנגליה פשוט לא הצליחה לייצר קסם מול הגנה לוחמת וטקטית.
עוד לפני המשחק היו כמה סימני שאלה. טוכל עם שני שינויים בהגנה: גהי פתח במקום סטונס, וספנס, שהורמו גבות שקיבל את הזימון לסגל במקום לוק שואו, אחרי עונה מסויטת בטוטנהאם, קיבל באופן מפתיע את המקום בהרכב על חשבון אוריילי. אבל השאלות האמיתיות היו דווקא בחלק הקדמי. למרות הכניסה המצוינות של סאקה ורשפורד במשחק מול קרואטיה, שניהם נשארו על הספסל. במקומם המשיכו לקבל את הקרדיט גורדון ומדואקה והם פשוט לא סיפקו את הסחורה.
מול הצפיפות הגנאית האנגלים היו צריכים הברקה, פעולה אישית, בעיקר מהאגפים, וזה לא קרה. בדקה ה-65 תומאס טוכל התחיל עם החילופים ההתקפיים שכמעט הביאו לו את שער הניצחון, אך השוער הגנאי במיטבו והחמצה נדירה של הארי קיין השאירו את התוצאה מאופסת.
וכאן אולי עולה השאלה הגדולה לגבי המאמן. בניגוד לקודמו, גארת' סאותגייט, שניסה תמיד למצוא מקום לכל הכוכבים הגדולים, המאמן הנוכחי מעדיף קבוצה על פני שמות נוצצים. זה גם מסביר מדוע שחקנים כמו פיל פודן, קול פאלמר וטרנט אלכסנדר ארנולד נשארו מחוץ לסגל הטורניר. הרעיון ברור: פחות אגו, יותר קבוצה ומאמן ששולט בסגל.
אבל אתמול, דווקא כשהמשחק נתקע, אנגליה הייתה זקוקה בדיוק למה שאין לה מספיק - כוכב שייצר רגע אחד של השראה. בעיניי סאקה, רשפורד ואוריילי חייבים להיות שחקני הרכב כששחקן כמו פאלמר שלא זומן היה עולה מהספסל בדיוק למקרים האלה שצריך פעולה אישית שתנצח את המשחק.
0:0 מאכזב מאוד לאנגליה. לא תוצאה שמסבכת אותה בהכרח, אבל בהחלט כזו שמעלה סימני שאלה: האם נבחרת שמוותרת על חלק מהכישרון שלה לטובת סדר ומשמעת תדע גם לייצר את הקסם ברגעים שבהם הטורניר באמת מתחיל? זו שאלה שהאנגלים יצטרכו לענות עליה מהר מאוד.
בנימה אישית שמחתי לראות את חברי מהפועל ת"א ג'ון פנסטיל, בצוות האימון הגנאי, לכולנו זכורה התמונה שלו במונדיאל 2006, שולף ממגן ברכיו את דגל ישראל בנצחון של גאנה 0:2 על צ'כיה כאות אהבה למדינה ואת זה לא נשכח לו. שמחתי בשמחתו.