הדרך של חלוץ נבחרת עיראק, איימן חוסיין, אל המונדיאל הייתה ארוכה וקשה - ולא בגלל העיכוב המתוקשר שלו בכניסה לארה"ב. באופן קצת אירוני, דווקא חוסיין בן ה-30 עוכב על ידי הרשויות האמריקאיות ונחקר במשך שבע שעות. הרי אין במונדיאל אפילו שחקן אחד שסבל יותר ממנו מהאכזריות של ארגוני טרור איסלמיסטיים.
חוסיין נולד ב-1996 בכפר אל-ספרא שבמחוז אל־חוויג'ה, בצפון־מרכז עיראק, וגדל במשפחה שהתפרנסה מחקלאות וגידול כבשים. המפגש הטרגי הראשון שלו עם ארגוני טרור הגיע כשהיה בן 12. אביו - שהיה חייל בצבא עיראק - ניגש לקנות חומרים לשיפוץ בית המשפחה, כשמחבלים של אל-קאעידה טמנו לו מארב ורצחו אותו.
בריאיון שנים לאחר מכן סיפר: "אבא יצא לקנות חומרים לבית החדש שלנו, שהיה בשלבי בנייה. כמה שעות אחר כך קיבלנו טלפון: 'אבא שלכם נהרג, והגופה שלו בבית החולים'. ירו לו בלב. בהתחלה לא האמנו. אבל אז הגענו לבית החולים וראינו את הגופה שלו שם. זה היה אסון בשביל כולנו".
היכנסו למשחק הניחושים השתתפו בחידון ואולי תזכו בחבילה זוגית לרבע גמר המונדיאל
חוסיין היה בן 12 בלבד כשאביו נרצח. "חשבתי לפרוש מכדורגל כדי לדאוג למשפחה שלי, אבל אמא שלי סירבה", סיפר, "היא ביקשה ממני להמשיך לשחק. היא אמרה לי: 'זה החלום שלך. אני יודעת את זה, ואתה חייב להגשים אותו'".
חוסיין התחנן בפני משפחתו לעזוב את הכפר, אבל אחיו הגדול, שהתגייס לצבא העיראקי אחרי רצח האב, סירב. ב-2012 נפתחה עבורו הדלת החוצה. נציגים של דוהוק, אחת מקבוצות הליגה העיראקית הבכירה באזור כורדיסטן, גילו אותו. חוסיין חתם על חוזה במסגרתו הרוויח כ-920 דולר לחודש.
כשחזר ממחנה אימונים בטורקיה ב-2014, גילה שאחיו נעלם. עד מהרה התברר שהוא נחטף בתקופה שבה ארגון דאע"ש השתלט על האזור. מאז ועד היום לא ידוע מה עלה בגורלו. "אחי דאג למשפחה אחרי שאבי מת", סיפר, "יום אחד דאעש נכנס וחטף אותו. דקות לאחר מכן הבית שלנו הופצץ ונהרס לחלוטין. מאז לא שמענו ממנו דבר".
במקביל לטרגדיות המשפחתיות, הקריירה של חוסיין עלתה על הפסים הנכונים. מדוהוק הוא עבר לאל-נאפט ושם כבש בצרורות. הוא ניצל את הפיזיות המרשימה שלו כדי להלך אימים על הגנות בליגה העיראקית, עד שקיבל חוזה גבוה בספקסיאן התוניסאית.
בהמשך שיחק בעוד שורה ארוכה של מועדונים בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. לכדורגל האירופי לא הגיע, אבל אחרי תקופות בליגות באיחוד האמירויות וקטאר, חשבון הבנק שלו מסודר. בעונה החולפת חזר הביתה.
במקביל לקריירה המוצלחת יחסית בקבוצות, אבו טובאר, "איש הגרזן", כפי שהעיראקים מכנים את חוסיין בחיבה, חרט את שמו בכמה צמתים מרכזיים במדי הלאומיים.
ב-2016 הוא כבש את השער השני בהארכה מול קטאר, שהעניק לעיראק את הכרטיס האחרון של אסיה לאולימפיאדת ריו דה ז'נרו. ב-2023 כבש שלושה שערים והוביל את "אריות מסופוטמיה" לזכייה בטורניר גביע המפרץ וב-2024 כבש אחד משני השערים בניצחון 1:2 על אינדונזיה, שהבטיח לו ולחבריו מקום באולימפיאדת פריז.
חוסיין עלה גם לכותרות בגלל רגע ביזארי שעד היום לא ממש הובן. בשמינית גמר גביע אסיה 2023 (שנערך בתחילת 2024) עיראק פגשה את ירדן. החלוץ קבע 1:2 בדקה ה-76 וחגג מול הקהל העיראקי בצורה שהפכה לוויראלית - הוא ישב על הדשא ועשה תנועות של אכילה, חיקוי של ארוחה חגיגית.
השופט האיראני עלירזא פגאני פירש את החגיגה כהתגרות בקהל הירדני (כאילו חוסיין זלזל בהם שהם אוכלים בידיים) והוציא לו צהוב שני ואדום. הבעיה הייתה שחוסיין כבר ספג צהוב קודם לכן, ולכן הורחק.
ההרחקה חוללה סערה עצומה. עיראק הובילה 1:2, אבל ב-10 שחקנים התמוטטה וספגה שני שערים בתוספת הזמן בדרך להפסד 3:2 והדחה. בעיראק טענו שההחלטה הייתה שערורייתית וששחקנים ירדנים ביצעו חגיגות דומות קודם לכן ללא עונש. מאמן עיראק דאז, חסוס קאסאס, אמר לאחר המשחק: "זו ההרחקה המוזרה ביותר שראיתי בקריירה שלי".
הרגע הגדול מכולם הגיע בפלייאוף העלייה למונדיאל. עיראק הוליכה 0:1 מול בוליביה במונטריי, הדרום אמריקאים השוו ל-1:1 ובדקה ה-53 חוסיין קבע 1:2 - שער ניצחון ששלח את "אריות מסופוטמיה" למונדיאל בפעם הראשונה מאז 1986.
עיראק שובצה לבית ט' עם צרפת, סנגל ונורבגיה וזה עולם חדש ואחר. איימן חוסיין, אימת ההגנות בליגה העיראקית, יפגוש בין היתר את ארלינג הולאנד, קיליאן אמבפה, עוסמאן דמבלה ומייקל אוליסה - אימת ההגנות בעולם כולו.
18 שנה אחרי שאביו נרצח על ידי אל-קאעידה ו-12 שנה אחרי שאחיו נחטף על ידי דאע"ש ונעלם, "אבו טבאר" מגיע לבמה הגדולה מכולן לא רק כחלוץ של עיראק, אלא כסמל של מדינה שספגה הכול, איבדה הכול, ועדיין חולמת להבקיע ולנצח.