דלתות מסתובבות: הדרך הקסומה של הניקס לשבירת הבצורת הארוכה מכולן

הניקס לקחו אליפות בימי חיינו. לא האמנתי שנגיע לרגע הזה. הם התחברו יחד לשלם ששווה כל כך הרבה יותר מסך חלקיו, ובמשחק האחרון מול קהל עוין (ברובו), ראינו את הקפטן שלהם שם את הקבוצה על הגב ולוקח אותה לארץ המובטחת. יחי המלך החדש. וואו.

אחרי עונה טובה ושני הפסדים לאטלנטה הסבירה בשלושת המשחקים הראשונים של הפלייאוף שלהם, אף אחד לא דמיין שהניקס יפתחו מבערים, עם נט-רייטינג היסטורי של 15.4 לאורך הפלייאוף, ויפסידו רק משחק אחד נוסף בדרך לתואר ראשון ב-53 שנים. אלה פשוט לא דברים שקורים. ראינו ריצות פלייאוף דומיננטיות בעבר, אבל לא כאלה, ולא בלי רמז מטרים בעונה הרגילה. זה לא רק המאזן של הניקס, אלא גם הדומיננטיות שהם הפגינו במשחקים האלה.

אז מה קרה השנה שלא קרה למעלה מיובל?

כמה דברים, למעשה, שחברו יחד לריצה קסומה של קבוצה קסומה. לחשוב שבהם נגיע בסוף. נתחיל בהחתמה של מייק בראון. הפרידה מתום ט'יבודו לא הייתה מובנת מאליה, המאמן הוותיק החזיר את הניקס לרלוונטיות והרים את הארגון לגבהים שכבר נשכחו ממנו. אבל הגישה של טיבס באה עם תקרה נמוכה מדי. אי אפשר לקחת אליפות ככה, בלי סגל שיפצה על החולשות שלו כמאמן. אבל מאמן אחר יכול. במיוחד אם הוא יודע איך לא לפרק את מה שבנה קודמו בתפקיד.

מייק בראון לא היה הבחירה הראשונה של ליאון רוז, מקבל ההחלטות הראשי בארגון. בראון גם לא היה הבחירה השניה או השלישית. רק אחרי שהניקס קיבלו ברקסים מביכים מקבוצות שאומנו על ידי מאמנים שהם רצו, הם הגיעו לבראון, שפוטר מהקינגס זמן לא רב קודם לכן. בשביל אליפויות צריך גם הרבה מזל, זה לא חדש.

ואחרי שנים של קארמה מקולקלת המזל היה עם הניקס בצמתים נוספים. הטרייד של דונובן מיטשל שלא קרה, למשל, כמו גם הדיבורים על יאניס ועל אמביד, שאולי היו קצת פחות קרובים לקו הסיום (לא נדע לעולם). הקבוצה הזאת לא נבנתה מבפנים דרך בחירות דראפט. רוז הצליח להשלים טריידים מוצלחים על כל החמישייה שלו למעט שחקן אחד. שחקן אחד, שלבדו גרר את הארגון המקולל הזה אל עבר כדורסל שמנצח בפלייאוף. ואנחנו שומרים אותו לסוף.

אנונובי היה נהדר לאורך הסדרה הזאת, במיוחד במשחקי הבית. אבל חשוב להבין את המסלול שעשה השחקן הזה בדרך לכאן. כי הוא התחיל ממקום נמוך מאוד. הוא נבחר בדראפט בחלק השני של הסיבוב הראשון על סמך פוטנציאל פיזי נטו. השחקן שנפצע בעונתו האחרונה בקולג'ים, נחשב לאחד משחקני ההתקפה הגרועים במחזור שלו. הגנתית הוא תמיד היה נכס, אבל המסלול שלקח כדי להיות כל כך אפקטיבי כשחקן ההתקפה היה ארוך כמו שהיה בלתי צפוי.

היכנסו למשחק הניחושים השתתפו בחידון ואולי תזכו בחבילה זוגית לרבע גמר המונדיאל

אנונובי רצה תפקיד גדול יותר בטורונטו, ולכן היה סיכון מסויים בהבאתו לניקס ב-2023/24 לתפקיד דומה, או אפילו מצומצם יותר. צצו גם שאלות לגבי המשא ומתן על החוזה שלו בקיץ אחרי שהגיע. הכל הסתדר. למעשה, אנונובי מצא דרך לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

השחקן שרצה יותר נגיעות התפשר וחיכה בסבלנות. אולי הוא הבין שברמות הגבוהות ביותר, ההגנות הכי טובות מכריחות את ההתקפות ללכת לתכנית ב' וג', ולהסתמך על השחקנים המשלימים שלהם. אנונובי היה מוכן והתוצאות בהתאם. פתאום כל הדברים שהוא רצה לעשות בעונה הרגילה בקבוצה בינונית התאפשרו לו על הבמה הכי גדולה. הטיפ-אין שלו במשחק הרביעי יצרב בזיכרון הקולקטיבי שלנו כאחד מהרגעים האלמותיים של משחקי הגמר.

גם טאונס, הארט וברידג'ס היו נפלאים בריצה הזאת. הסינרגיה שהסגל הזה מצא החל מהמשחק הרביעי באטלנטה הייתה משהו שנספר לנכדים ולנכדות שלנו עליו. הניקס התחילו לשחק יותר דרך טאונס, עם תנועה ומסירות שלא ראינו מהם בתקופת טיבס, וגם במהלך העונה הרגילה למען האמת. כל סדרה דרשה מהם התאמות אחרות, והם עשו הכל עם שטף התקפי שגרם להכל להראות קל. מובן מאליו כמעט. ומעל הכל היה שחקן אחד שאיפשר את זה.

"ג'יילן ברונסון הולך להיות המלך של ניו יורק לכל החיים"
מייק ברין, שדר הניקס למעלה משלושה עשורים, במהלך שידור משחק האליפות.

מסתבר שהתשובה הייתה לנו מול הפנים כל הזמן. הצל של ויקטור וומבניאמה הסתיר לנו את העיקר (גם לי!), את השחקן שהיינו אמורים להתרכז בו בגמר הזה. ג'יילן ברונסון נתן מאסטר פיס במשחק האליפות, והרוויח ביושר את תואר השחקן המצטיין של הגמר, במשחק הראשון שלו בסדרה עם מעל ל-50 אחוז מהשדה. 32.6 נקודות למשחק, עם 2.8 שלשות (ב-38.9 אחוזי הצלחה) ו-4.6 אסיסטים לקפטן בחמישה משחקים. הוא גילם בתוכו את האתוס הניו-יורקי בצורה מושלמת. מוסר העבודה, הסוואג, קור הרוח תחת לחץ. הכל היה שם. מול יריבה עם אתלטיות וכישרון מהממים, הוא לא נתן לאף אחד אחר להכתיב מה הולך לקרות בסדרה הזאת.

שמו מתווסף לרשימה אקסלוסיבית במיוחד של כוכבים נמוכים שהצליחו להוביל קבוצה לאליפות בכדורסל המודרני. הוא נכנס בדלת למועדון שיש בו רק שני אנשים, אייזיאה תומאס וסטף קרי. בקי האמון, פעם אגדה בניו יורק בזכות המשחק שלה כגארדית נמוכה, לא תוכל להראות את הפרצוף שלה בתפוח הגדול לתקופה הקרובה. כזכור, האמון טענה שהניקס לא יוכלו לנצח עם ברונסון בתור השחקן המוביל שלהם. אבל היא רק האחרונה ברשימה ארוכה של אנשים שפקפקו בברונסון.

על אף שזכה בשתי אליפויות בוילאנובה (לצד הארט, ואחת עם ברידג'ס), לקראת הדראפט ניכר שהוא סובל מתסמונת הרכז המבוגר והנמוך מדי, שלא יוכל לעשות את זה מול האתלטים של ה-NBA. הוא נבחר בסיבוב השני על ידי דאלאס, והיה צריך לשבור תקרות זכוכית שהוצבו מעליו אחת אחרי השניה. המאבריקס לא הסכימו להאריך את חוזהו ולשלם 55 מיליון דולר עד שכבר היה מאוחר מדי. כשהגיעה העת להודות בטעות כשהפך לשחקן חופשי ב-2022, קיובן והמאבס הוכיחו שהם לא מפספסים הזדמנות לפספס הזדמנות. ברונסון הלך לניו יורק ובנה שם אימפריה מחוץ לצל של לוקה דונצ'יץ'.

קצת כמו שהאמון חזתה, ברונסון התקשה לייצר לעצמו נקודות בצורה אפקטיבית לאורך הסדרה, אבל כשהשיבר נפתח הוא נפתח בבת אחת, עם משחק מהאגדות. 45 נקודות מתוך 94, במשחק שהיה תצוגת תכלית של גאון. ואם כבר הזכרנו את האליפויות בקולג', חשוב לזכור שברונסון ויתר על כסף בהארכת החוזה האחרונה שלו כדי שהניקס יוכלו לשמור את החברים שלו בסגל. כל המנהיגים מדברים על הקרבה למען הקבוצה. המעשים של ברונסון עומדים מאחורי המילים שלו.

ועכשיו לאוהדי ואוהדות הניקס יש אליפות ראשונה אחרי 53 שנים של סבל. ממה שאפשר לראות ברשתות החברתיות נראה שהעיר כבר הפוכה לגמרי, ואם אתם במקרה שם תספרו לנו בתגובות איך זה מרגיש. אין ספק שקיבלנו אלופה ראויה לפלייאוף נדיר.