משדרים ובוכים: שדרי המונדיאל בוחרים את רגעי השיא שלהם מהגביע העולמי

אני יכול לספר על הרבה רגעי מונדיאל היסטוריים שנצרבו אצלי בזיכרון. להיזכר כיצד דייגו מראדונה צועק עליי מהמסך אחרי שכבש את השער שלו נגד יוון במונדיאל 1994, מבלי להבין למה הוא צועק ומבלי לדעת שיהיה זה הגול האחרון שלו במדי נבחרת ארגנטינה. אני יכול לצלול שוב אל הפריצה של מייקל אואן בשמינית גמר מונדיאל 1998, לראות כיצד נער שגדול ממני רק בכמה שנים בודדות, מטריף את כל הגנת ארגנטינה והעולם.

אני יכול לדבר על המשחק הראשון ששידרתי בגביע העולם והניצחון ההיסטורי של ערב הסעודית על ארגנטינה של מסי. אבל מבחינתי הרגע שצרוב בזכרוני - זהו הרגע הרגע שאני זוכר מול הטלוויזיה עם משחק מונדיאל פתוח. אני לא זוכר איזה משחק זה היה, לא זוכר מי שיחקו, בוודאי לא כיצד הסתיים המשחק. אבל אני זוכר את כל המשפחה ביחד יושבת לראות, אני זוכר את החברים שמגיעים, אני זוכר את קערת האבטיח החתוכה שאמא הביאה בקיץ חם. וזה מבחינתי המונדיאל - הזיכרון האישי של כל אחד.

כשמבקשים ממני להיזכר במשחק או ברגע בלתי נשכח ממונדיאל, המשחק הראשון שקופץ לי לראש הוא הגמר של 2002. זה היה מעבר לעוד משחק על גביע - זה היה סיפור על גאולה. הייתי אז בן 17 (בדיוק עליתי לקבוצת הבוגרים של הפועל חיפה) ובתור מעריץ של רונאלדו (R9), רציתי מאוד שהוא יזכה ויסגור את המעגל שנפתח בגמר מונדיאל 98, בו ברזיל הובסה בידי צרפת המקומית כשהסיפור הגדול שריחף מעל אותו משחק היה הערב המסתורי במלון, לפני המשחק, שם רונאלדו התמוטט, קרס מהלחץ וככה נראה גם במשחק.

ארבע שנים של ספקות, פציעות ושאלות התנקזו ל־90 דקות. ואז הגיע הרגע: שער ראשון ואז השני, צמד של רונאלדו שהביא את הגביע לריו. זה לא היה רק ניצחון - זו הייתה סגירת מעגל רומנטית ומבחינתי צדק היסטורי לשחקן שאז היה הטוב בעולם

כולם מכירים את שמחת המנצחים, אבל מעטים הם ברי המזל שזוכים לחוות את שמחת הלא מפסידים. זה בדיוק מה שקרה לי ב-26 ביוני 2018 בעיר הקסומה סנט פטרסבורג. שם, כשליח של "ישראל היום", נדרשתי לסכם את המשחק של ארגנטינה מול ניגריה במחזור השלישי והאחרון של שלב הבתים.

לרענן את זכרונכם: זאת הייתה ארגנטינה של מסי ואגוארו, היגואין ודי מריה, עם המאמן חורחה סמפאולי על הקווים ודייגו מראדונה מעודד מהיציע. נבחרת שציפתה מעצמה להניף את התואר, אבל פתחה עם תיקו מול איסלנד והפסד משפיל 3:0 מול קרואטיה. המשמעות של התוצאות האלה הייתה שניצחון על ניגריה תהיה התוצאה היחידה שתמנע הדחה ותשאיר את ארגנטינה בחיים.

כידוע, ארגנטינה ניצחה 1:2. את שער הניצחון כבש המגן השמאלי מרקוס רוחו מבישול של המגן הימני גבריאל מרקדו - גול אפור כמו המונדיאל של הנבחרת הזאת. העובדה שארגנטינה לא מתה, ששרדה עוד כמה ימים בודדים עד שהודחה מול צרפת, סיפקה את אחד הלילות הקסומים בחיי. בשמיים התמיד בהירים של סנט פטרסבורג, חגגו האוהדים הארגנטינאים את קיומה של התקווה. זאת הייתה שמחת עניים של נבחרת עשירה - וזה היה מדהים. ארבע שנים אחר כך, בקטאר, החגיגה כבר הייתה של מנצחים.

המפגש בין הולנד לספרד במונדיאל 2014 היה הרבה מעבר לשחזור גמר 2010 ונקמה מוגשת קר, הוא היה רגע של אייקוני במונדיאל שסיפק לא מעט רגעים כאלו. ספרד הגיעה כאימפריה בלתי מנוצחת, הנבחרת היחידה שהשלימה רצף של יורו-מונדיאל-יורו, כשבין הקורות עומד איקר קסיאס - מי שנחשב אז לשוער הטוב בעולם.

הדקה ה-44 בסלבדור הגדירה מחדש את המושג "ביצוע מושלם". רובין ואן פרסי זיהה את הכדור של בלינד והמריא לנגיחת "דג" הירואית שריחפה מעל קסיאס ההמום. אני זוכרת שתפסתי את הראש, מנסה להבין איך אפשר להגיע לרמת ביצוע וריחוף כזאת. ה-1:5 המהדהד בסיום אמנם לא שינה סדרי עולם בהמשך הטורניר, הולנד לא הניפה את הגביע וספרד פשוט קרסה אל תוך עצמה והודחה בבתים, אבל המשחק הזה נשאר לעד כרגע היסטורי. זה היה הערב שבו הוכח שגם השושלת המפוארת ביותר יכולה להתפרק מול רגע אחד של תעוזה ודמיון.

מונדיאל זה קסם, והיום של איראן נגד וויילס ב-2022 היה אחד כזה. חום בדוחא, עשרות אלפי אוהדים איראנים בצבעים עם באזז של אמונה, למרות המתח הפוליטי ששרר אז עם מחאות החיג'אב של השחקנים. על הדשא איראן של קיירוש רוקדת, תוקפת, כמעט כובשת שוב ושוב. וויילס לא קיימת, אבל השער לא מגיע. בדקות האחרונות הכל מתפוצץ: אדום להנסי, תוספת זמן, וצ'שמי ורזאאיאן מכריעים. טירוף ביציעים.

בחוץ אני מפלס דרכי בין אוקיינוס של אוהדים, ומדווח בשידור חי לאולפן של 'כאן' כשהם מלבישים אותי, שרים, מניפים אותי באוויר בצהלות. רגע של שמחה טהורה, חיבור אנושי נדיר, שנתן הרגשה שהכל אפשרי. גם חיבוקים ופרגונים בין ישראלים לאיראנים, בשידור חי, מול המצלמה. נכון, אמנם זה משהו שקרה בעולם שקדם לשבעה באוקטובר ולמלחמות הישירות בין ישראל לאיראן, ועדיין - הכדורגל, והמונדיאל, ייצרו רגע שספק אם משהו אחר בעולמנו יכלו לייצר.

18 בדצמבר 2022, אצטדיון לוסייל בדוחא. אני משדר ברדיו, ברשת ב', את מה שיהפוך לגמר המונדיאל הטוב בהיסטוריה. התמזל מזלי והמשחק נפתח גם בשעה נהדרת להאזנה - 17:00 שעון ישראל, ועוד ביום שבו רבים נאלצו להיות בכבישים ולעמוד בפקקים מהעבודה - קהל מאזינים רחב במיוחד, ועכשיו נותר רק לקוות שאות הגול המיתולוגי שלנו מימי "שירים ושערים", יושמע כמה שיותר פעמים.

היה ברור שזה יהיה משחק גדול, אבל אף אחד לא דמיין את סיפור האגדה שיתפתח. באופן די מדהים, בסוף, מה שנחרט בזיכרוני הוא לא השערים והדרמה, גם לא מה שהרגשתי בהצלה המדהימה של דיבו מרטינס, או בהנפת הגביע של מסי עם הגלימה - מה שנשאר צרוב בי הוא הגלים של הסאונד שעלו מעלה-מעלה בשירה האדירה של האוהדים בתכלת-לבן - מהיציע למטה, שצמוד למגרש, עד למרומי יציע העיתונאים הגבוה שממנו שידרנו.

בזמן אמת חשבתי: איך ה'מוצ'אצ'וס' הזה נשמע כל כך חזק, גם כשהאוזניות על האוזניים? גם ביציע זה היה מופע מונומנטלי, מאסטר פיס של הארגנטינאים.

כל שידורי המונדיאל יועברו בכאן11, כאן BOX ובערוצי ספורט1