הקבוצה הנכונה בזמן הנכון: הדרך של הניקס לגמר ה-NBA

שלושה משחקים לתוך הפלייאוף, כשלניקס היו כבר שני הפסדים מול אטלנטה, המלמולים החלו. אור הזרקורים תמיד מופנה לכיוון התפוח הגדול, ונדמה היה לרגע שאולי נדרש עוד חילוף על הקווים, ואולי גם זעזוע בסגל היקר והוותיק. אלא שאז הגיע הקליק שכמותו לא שמענו, והניקס יצאו לריצה של 11 ניצחונות רצופים עד לגמר הראשון שלהם במילניום הנוכחי. הקבוצה שהייתה הפאנץ' ליין של המזרח במשך כל כך הרבה שנים הוכיחה שהיא בקלאס משל עצמה.

תאמינו או לא, אבל הניקס הם הקבוצה הנכונה בזמן הנכון. ניו יורק לא סתם מנצחת, היא מפרקת. הניקס דורסים את היריבות עם 262 נקודות הפרש ב-11 המשחקים, כשרק אחד מהם נגמר בהפרש חד-ספרתי. מדובר בהפרש המצטבר הגבוה ביותר לאורך 11 משחקים. לא רק בפלייאוף, בכלל. הניקס מחצו את היריבות שלהן במשחקי ההדחה, כולן בחוץ, בהפרשים דמיוניים (39.3 נקודות בממוצע, למקרה שתהיתם). אלו רמות חסרות תקדים של דומיננטיות ועקביות. אז איך כל זה קורה להם פתאום?

נהוג לדבר על מה שחדש, אחרת זה לא חדשות, אבל ג'יילן ברונסון הוא איפה שהכל התחיל, והוא צריך לקבל את הכבוד שלו מאיתנו לפני הכל. הניקס חיפשו רכז ראוי במשך דורות. פני הארדוואי, סטפון מארברי, סטיבי פרנסיס, קמבה ווקר ודרק רוז - כולם הגיעו כששיאם הרחק מאחור. ג'רמי לין נדלק ונכבה, גם ריימונד פלטון, צ'ונסי בילאפס, נייט רובינסון ועוד רבים ולא-מספיק-טובים הספיקו לבוא וללכת לפני שבעיית הרכז נפתרה. ואז הגיע ברונסון על מגש מדאלאס בקיץ 2022.

עד שמייק בראון הגיע בקיץ האחרון להחליף את תום תיבודו, התפקיד של ברונסון היה לפרק את המאץ'-אפ שלו מספיק בשביל להכריח את היריבה להביא אליו עוד שומר, כדי ששאר השחקנים יוכלו לשחק ביתרון מספרי. והוא הצליח לעשות את זה כי הוא אחד משחקני ההתקפה הכי מסוכנים בליגה במשחק העומד.

הוא לא נראה כמו מפלצת, האמת שהוא נראה די רגיל, בטח בהשוואה לסופרסטארים האחרים בליגה. אבל ברונסון כמעט בלתי עציר באחד-על-אחד. אם המגן שלו מצליח להישאר לפניו אז ברונסון כנראה פנוי לזריקה קטלנית מחצי-מרחק. אתה לא יכול למנוע ממנו גישה למשהו שהוא רוצה לעשות, אתה רק יכול לבחור איך אתה רוצה למות.

בגיל 29 הוא עדיין מוסיף דברים למשחק שלו מעונה לעונה, ומבסס את עצמו כשחקן טופ 10 בליגה. העונה הוא הוסיף את התנועה בלי כדור בתור נשק מרכזי, אחרי שהשתעשע קצת עם הרעיון בעידן תיבס. וזה עושה את כל ההבדל.

השינוי המשמעותי ביותר של הניקס קרה על הקווים. הסגל נשאר דומה מאוד לזה שהיה בעונות הקודמות, אבל תיבס השתמש בו אחרת לגמרי. למען הסר ספק, בלי תיבס הניקס לא כאן עכשיו, ועדיין ההחלטה להיפרד כידידים הוכיחה את עצמה. קואץ' בראון הגיע אחרי שהיה חלק בבניית ההתקפה של הווריורס כעוזר מאמן, ואחר כך כמאמן ראשי בסקרמנטו. מה שעשה שם היה אפילו יותר מרשים ממה שעשה במפרץ. הוא אחראי על התקופה היחידה של הקינגס בשני העשורים האחרונים שבה הם לא היו מפדחים כמו אבא בטיול שנתי.

מי שלא ראו את סקרמנטו בעונות האחרונות, אני לא מאשים אתכם, אבל תצטרכו לסמוך עלי. גם בקינגס היה לו רכז נהדר לצד ביגמן בעל ראיית משחק מפותחת. יש הרבה אפשרויות עם צמד כזה. בראון הביא איתו המון תנועה ומסירות, אך הדברים לא תמיד עבדו חלק בקבוצת הווטרנים המבוססים שאליה הגיע. למרות הרעש מבחוץ בראון נשאר סבלני, והכל התחבר בפלייאוף בבת אחת.

הרבה מהנקודות של ברונסון מגיעות בדומה למה שהתרגלנו לראות בשנים קודמות. הוא והשומר שלו יהיו על אי משלהם והוא ילך לעבוד. הוא פשוט עושה טיפה פחות מזה, והרבה יותר דברים אחרים. ההתקפה החדשה מסירה הרבה מהאחריות שלו לדאוג לכולם, ועבירה אותה לקארל אנתוני טאונס, שיותר משמח לקבל את התפקיד הזה. ואפילו ברונסון מרוויח מזה. בראון שם פוקוס על היכולת של הרכז שלו לנוע בלי הכדור ולעבוד עם קא"ט באינטראקציות שמעבר לפיקנ'רול פשוט, והתוצאות מרשימות.

טאונס הוא לא מוסר מחונן כמו דומאס סאבוניס, אבל הוא בהחלט מוסר טוב וקבוצתי. מסתבר שאתה יכול להיות קצת פחות מוכשר כמוסר כשאתה אחד מהקלעים הכי טובים בהיסטוריה של העמדה שלך. היכולת של טאונס לאיים מבחוץ פותחת את הצבע לכל החברים שלו.

מיקל ברידג'ס הוא מאסטר של תנועה בלי כדור, והוא צד את הנקודות הכי קלות שיש בכל פוזשן. ג'וש הארט תמיד טס לארבעה כיוונים במקביל. אוגוגווה אננובי (כן כן, אוגוגווה) נראה מחובר מתמיד. מיטשל רובינסון הוא חביב הקהל וחביב המדור, לאנדרי שאמיט ודוס מקברייד עולים עם אנרגיות של מידברן ושורפים את הרחבות. כשכולם נוגעים בכדור הם נותנים יותר גם בצד השני.

לניקס יש שני שחקני הגנה ממוצעים ומטה, וכל השאר מחפים עליהם. גם טאונס וגם ברונסון נותנים יותר מאמץ בצד הזה של המגרש מאי פעם, וגם בהשוואה להרבה כוכבים אחרים. קא"ט נמנע בינתיים מהעבירות מורטות העצבים שלו, שם גוף כשצריך ושואב כדורים חוזרים. ברונסון מצדו עושה מה שצריך כדי להימנע מחילופים, וסוחט עבירות תוקף בתדירות שאף כוכב לא אמור להתקרב אליה בכלל.

גם בריבאונד הניקס שולטים. זה לא נושא סקסי מדי מבחינה אנליטית. יש החטאה, מי קופץ לאסוף אותה? הניקס נהדרים בזה, בדגש על טאונס, רובינסון והארט. אפשר לקלוע נקודות רק אחרי שהשגת פוזשן. וכשהניקס משיגים פוזשן, הם טסים. מדובר באחת מהקבוצות המסוכנות בליגה במשחק המעבר. משפט שהיה בגדר מדע בדיוני בתקופת תיבס.

טיבס שחק את החמישייה שלו עד אבק כי הוא לא סמך על אף אחד. בראון הולך הפוך, והייתה לו הסבלנות הדרושה בשביל לראות שינוי כזה מסגל שנשאר כמעט זהה. מקבוצה שאין לה הילוך לעלות כשמגיעים לפלייאוף הניקס הפכו לקבוצה שמתחממת בדיוק בזמן. בראון סומך על הסגל שלו והסגל שלו מחזיר לו עם ריבית. הוא מצא דרך להרים את התקרה של הקבוצה ביחד עם הרצפה שלה. כוח ומוח.

כוח, כי לניקס יש יותר כוח אש מאי פעם, ושיטה שמוכיחה את זה. ומוח כי הניקס פשוט לא מנצחים את עצמם. העקביות שלהם מאפשרת למצוא את נקודות התורפה של היריבות שלהם ולשבור אותם.

אם חשבתם שאוהדי הניקס בלתי-נסבלים קודם, חכו שתראו אותם בגמר. דמיינו את האוהדים של הלייקרס, שעשו לעצמם שם בתור האוהדים הכי בלתי נסבלים עלי אדמות. אתם מבינים לאן אני הולך עם זה? אולי הסבל שהם התרגלו אליו הוא שהופך את הקהל של ניקס לדמויות עגולות? אולי זה לא כל כך בריא להם שהקבוצה מצליחה ככה.

זה יהיה הגמר הראשון של הניקס מאז 1999, אז הם עלו מהמקום השמיני (!), ופגשו את הספרס של טים דאנקן ודיוויד רובינסון. הם יגיעו לגמר הזה רעננים אחרי יותר משבוע של מנוחה. לא משנה מי תצא בחיים מגמר המערב, מנגד הניקס יפגשו אריה פצוע אך מאיים במיוחד. קשה לשים קבוצה רותחת כמו ניו יורק על תקן האנדרדוג בגמר, אבל שתי הקבוצות ההיסטוריות שנלחמות על הזכות לפגוש אותה שם לא הולכות להתקפל בקלות של שלושת הסיבובים הראשונים.

לא ראינו המון שחקנים בגובה של ברונסון מובילים קבוצה לאליפות. סטף קרי הוא הדוגמה האחרונה, ולפניו צריך לחזור עד לאיזייה תומאס באייטיז. יש סיבה לזה. הניקס הוכיחו המון, אבל ארבעת הניצחונות הנדרשים מהם יהיו קשים יותר להשגה מאשר 12 הניצחונות הקודמים. בפער.

בין אם מדובר בשחזור של הגמר מ-1999 (וגם שחזור של גביע הליגה, שיעול-שיעול, איפה אתה אדם סילבר תתעורר), ובין אם מדובר במפגש מול האלופה המכהנת, תהיו בטוחים שהניקס לא הולכים להיות תפאורה. הניו יורקרים רוצים אליפות ראשונה מאז 1973, והם לא יתפשרו על פחות. עם קבוצה כזאת, קשה להאשים אותם.