פיני גרשון סיפק ריאיון נרחב ויוצא דופן לתקשורת הבולגרית, שבו דיבר על החזרה שלו לכדורסל במדינה, העבודה עם מחלקות הנוער, היחס להורים ולמאמנים וגם על הקריירה האישית שלו והאפשרות שהיה יכול להמשיך לאמן ברמות הגבוהות ביותר באירופה.
"האם לא הייתי יכול להיות מאמן ברמת יורוליג? יכולתי", אמר גרשון. "אבל לא רציתי. אני לא מתגעגע לתחושה של חדר הלבשה מלא סופרסטארים ולתקציבים של מיליונים. התחושה של לראות את העיניים של הילדים אחרי אימון שבו דחפת אותם לקצה, אבל הם למדו משהו חדש - זו תחושה שלא הייתי מחליף בשום דבר בעולם".
גרשון, שעובד כיום עם נבחרות הנוער בבולגריה, סיפר כי הוא נמצא כמעט כל הזמן באולמות. "לפעמים אני עומד ארבע שעות רצוף בבוקר ועוד ארבע שעות בערב על הפרקט. ככה אני שוכח שאני כבר לא בן 20, אבל כאבי הגב מזכירים לי את זה", אמר בחיוך.
המאמן האגדי, שזכה שלוש פעמים ביורוליג עם מכבי תל אביב, הסביר כי מטרתו היא לבנות דור חדש של מאמנים ושחקנים. "באתי ליצור מאמנים טובים שייצרו בעתיד שחקנים ברמה האירופית הגבוהה ביותר, אפילו ברמת NBA. אם יום אחד אתה חושב שאתה יודע הכול, זה המוות המקצועי שלך".
בהמשך סיפר על ההערצה שלו לז'ליקו אוברדוביץ': "למדתי את ז'ליקו כל החיים שלי. בגמר הראשון מולו הוא החזיר אותי לכיתה א'. בגמר השני כבר ניצחתי אותו, אבל רק אחרי שנה שלמה שבה למדתי אותו יום ולילה - איך הוא מנהל התקפה, הגנה, מתי הוא לוקח פסק זמן ומתי הוא מתעצבן".
הישראלי ביקר בחריפות גם את תרבות ההורים: "לא מקובל שאמא או אבא יעמדו ביציע ויצעקו לילד מה לעשות. זה מוחץ את הילד שלהם. ילדים כאלה בסוף שונאים כדורסל ועוזבים. אני שולח הורים כאלה הביתה יחד עם הילדים שלהם. אני לא כאן כדי לחנך מחדש הורים".
"מאמני ילדים בבולגריה צורחים כמו משוגעים במהלך משחקים", תקף גרשון. "ילד עושה טעות ובמקום לקבל תמיכה, הוא מקבל צעקות ותנועות ידיים עצבניות ומיד מוחלף. ההתנהגות הזאת, שהפכה אצלכם לנורמה, היא לא מקובלת, מכוערת, מבישה וכתם על המדינה ועל הספורט שלכם".
גרשון הדגיש שוב ושוב את החשיבות של משמעת וצניעות: "הספסל הוא מרפא גדול - לאגו, ליהירות ולתחושה שאתה בן אלמוות בין בני אדם רגילים".
בהמשך סיפר על סשה וזנקוב והחינוך שקיבל: "ההורים שלו לא הורידו עבורו כוכבים מהשמיים. הם לימדו אותו עבודה קשה, ענווה וצניעות. צריך ללמוד מהם".
המאמן הוותיק סיפר גם על הקשר האישי והעמוק שלו לבולגריה. "סבא שלי נולד וגדל בבולגריה והיה אחד הרבנים הראשונים במדינה. במשך שנים הוא שימש כרב בבית הכנסת בפלובדיב", סיפר. "מאז 2008 יש לי דרכון בולגרי, וגם לכל הילדים שלי. עבורנו זו גאווה גדולה".
עם זאת, לצד המחמאות למדינה, הוא גם לא חסך ביקורת על מצב התשתיות: "בולגריה היא גן עדן, אבל יש בה כבישים קטסטרופליים. נסעתי למחנה אימון וסירבתי לחזור בלילה. זה רצח. אלה לא יכולים להיות הכבישים של מדינת האיחוד האירופי ב-2026".
לסיום נשאל מה הוא מאחל לעצמו והשיב: "בריאות וזמן. אני מתפלל לאלוהים כל יום שייתן לי עוד זמן. יש לי עוד חלומות ועוד דברים שלא סיימתי".