נפלו בין הכיסאות: בין משחק העונה להכרעות בתחתית | מסכמים מחזור

איום אחד למסגרת - זה כל מה שהצליחה לייצר בית"ר ירושלים במשחק הכי חשוב שלה העונה. אלמוג כהן וברק יצחקי עשו את כל השינויים הנדרשים בסגל כדי להתאים את הקבוצה לרמת הפיזיות והאינטנסיביות של הפועל באר שבע. זה הצליח מעל המשוער בכל הנוגע להתמודדות על האליפות, ועוד יכול להסתיים עם הנפה ראשונה מאז 2008. ומנגד, זה עדיין לא מספיק כדי להפיל את המתחרה הישירה, שגם הפעם גילתה עליונות בטדי ויצאה מסופקת עם 1:1 שהותיר אותה בפסגה.

גם לפני המחזור הנוכחי, המקרה היחיד בו בית"ר בעטה פחות משלוש פעמים למסגרת היה מול אותה באר שבע. גם אז זה הספיק כדי לכבוש (בהפסד 2:1 בטרנר). בכל ארבעת המפגשים, לא היה ספק לגבי הקבוצה הטובה יותר. בפלייאוף זה אמנם לא בא לידי ביטוי בתוצאה, אבל העין לא מטעה. וכך גם המספרים. פרט לאיום הבודד למסגרת, בית"ר נגעה בכדור רק 10 פעמים ברחבת היריבה. נתון חריג ביותר, בטח במונחים של קבוצת ההתקפה הטובה בליגה.

לשמחתה של בית"ר, בשלושת המחזורים שנותרו מצפים להפועל באר שבע גם מפגשים עם שתי התל אביביות. הן דווקא כן ניצחו אותה העונה. הדלת למהפך דרמטי עוד יכולה להיפתח, רק שבית"ר נראית כרגע על אדי הדלק האחרונים שלה. השאלה אם יהיה לה את הכוח להיכנס.

משחק הכיסאות הכמעט הקבוע של מאמני ליגת העל, הפך העונה לאירוע רב-נפגעים. שרון מימר ובני ריינה החליטו לפרק שידוך מוצלח שבשיאו הגעה לפלייאוף העליון והופעה בחצי גמר גביע המדינה. שנה אחרי, שניהם ירדו במקביל אל הליגה הלאומית. לו זה קרה אחרי חוויה מטלטלת בסכנין ובחירה לא נכונה באשדוד, ולה אחרי נפילה עם סלובודן דראפץ', ניסוי כושל עם אדהם האדיה (שעלול לרדת גם עם הפועל עכו לליגה א') ואשליית קאמבק עם ליאור ראובן.

אבל הנפגעת הראשית היא מ.ס. אשדוד. ב-12 בינואר, כאשר חיים סילבס פוטר בעקבות התבוסה הביתית 5:2 לעירוני קרית שמונה, היא עוד הייתה מרחק שש נקודות מהקו האדום. מאז, הצליחה לנצח רק פעם אחת ובפלייאוף כבר קרסה סופית, בזמן שאותו סילבס שרד אחרי ניצחון עליה והיה הניצול היחיד של משחק הכיסאות. ה-1:0 הביתי להפועל ירושלים, שחרץ את גורלה והוריד אותה אחרי עשור, גם קבע את רצף ההפסדים הארוך ביותר מאז תחילת עונת 2000/01.

אז היה זמן לתקן, ואת זה עשה אלישע לוי כאשר הגיע. היו מבצעי הישרדות דומים גם בעונות האחרונות. הפעם, אשדוד התגרתה במזל קצת יותר מדי. אל שני המשחקים הגורליים של העונה שלה, היא עלתה עם שבעה זרים ושחקן בית אחד בלבד: שלו הרוש פתח בהפסד להפועל חיפה, נועם מוצ'ה תפס את מקומו בהפסד להפועל ירושלים. תוצר מקומי היה הכוח של מ.ס. אשדוד לאורך השנים - מקצועית וכלכלית כאחד. הוא זה שהחזיר אותה במהרה אחרי הירידה הקודמת. עכשיו היא תצטרך לאתר את הזהות האבודה באצטדיון החדש.

זיו אריה מעולם לא היה חלק ממשחק הכיסאות. הוא נותר נאמן לקבוצה אחת, היה שם נרדף לה וקיבל החלטה שספק אם מישהו אחר בקאדר המאמנים הנוכחי היה מעז לחשוב עליה. ההתפטרות שלו אחרי שבע שנים הצילה את הפועל ירושלים מגורל שנראה עד אז כבלתי נמנע. "הסיכויים להישאר בליגה טובים יותר בלעדי מאשר איתי", כתב בהודעת העזיבה שלו. והוא ידע על מה הוא מדבר.

ליאור זדה תפס את מקומו, ייצב את ההגנה (ספיגה אחת והפסד אחד בחמישה משחקים) ובעיקר הפסיק את סדרת החינוך לשני השחקנים הכי יצירתיים בסגל שלו. עם גיא בדש ומתן חוזז, להפועל ירושלים היה בדיוק את המעט שצריך כדי להשיג את ה-0:1 הקטן ששווה עוד עונה בליגת העל. שלוש פעמים התוצאה הזו חזרה על עצמה בפלייאוף, כשחוזז חתום על שער הניצחון מול סכנין ושער ההישארות מול אשדוד. את זה הוא לא יכול היה לעשות מהספסל ובטח שלא מהיציע.

המשחק הכי זניח במחזור הזה, בו הביסה עירוני קרית שמונה 0:4 את בני סכנין שלא מפסיקה להתבזות, סיפק לא פחות מארבע בדיקות VAR. וכל בדיקה כזו הובילה לעצירה משמעותית. ההכרזות בתחילת העונה דיברו על קיצור זמני עיכוב המשחק לצורך הבדיקות. בפועל, זה אפילו לא קרוב. אולי איתן שמואלביץ' ועומר ברבירו ב-VAR רצו לסדר לשופט טל כרמלי יותר זמן מסך בתחילת דרכו בליגת העל. זו הייתה התוצאה, כשלצלמים לא הייתה ברירה אלא להישאר עם המצלמה עליו בזמן שהוא מחכה להכרעה. ומחכה ומחכה ומחכה.

אז שתי התערבויות היו מוצדקות ועל האדום אפשר להתווכח. אבל זה לא העניין. שימו לב לזמנים: את השער הראשון של ג'ואן חלבי לקח 2:40 דקות כדי לאשר, ההחלטה על האדום לחסן חילו ארכה כמעט שלוש דקות (כולל הגעה למוניטור), עוד שתי דקות וחצי הוקדשו לפנדל בעקבות נגיעת היד של קרלו ברוצ'יץ' וקצת פחות לאישור השער של יאיר מרדכי. ארבעה אירועים בין הדקות 25 ל-51, שהצריכו מעל 10 דקות של המתנה במשחק שולי. לא לשם כך התכנסנו.