תסמונת המתחזה היא דבר אמיתי; מדובר בקושי של אדם להפנים את הישגיו ויכולותיו. מי שסובל ממנה חש לרוב שהוא יוצר מצג שווא ואינו ראוי להצלחה או להערכה לה הוא זוכה. זה לא קורה הרבה, אך במקרים חריפים המחשבה הזו משפיעה על המציאות: אם אדם לא מאמין שהוא יכול להיות הכי טוב בתחומו, הוא עלול להקריס את עצמו רגע לפני השיא. זוהי מעין "נבואה שמגשימה את עצמה". שוב, לא מדובר רק בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, אלא באירוע פסיכולוגי שפוגע בביטחון העצמי של מאות מיליוני בני אדם מדי יום.
אם אתה כדורגלן שסובל מהתסמונת, פשוט לא תצליח ברמה הגבוהה ביותר. אם קיים בך גרם של ספק כשמסביבך אנשים כישרוניים הרצים ב-30 קמ"ש, התגובה שלך תהיה איטית במאית השנייה ותוביל לטעויות. אז המוח מתחיל להתעסק עם קורטיזול והורמונים לא נעימים אחרים, ומשם הדרך למטה קצרה. כל הטוענים לכתר - ובטח ה"סדרתיים" שצברו הפסדים משמעותיים בקריירה - עלולים לסבול מהתסמונת הקיצונית הזו כשהם מגיעים לחצי גמר ליגת האלופות או לישורת האחרונה של העונה. לעיתים זה קורה ממש לנגד עיני האוהדים המיואשים.
לעיתים כל מה שקבוצה צריכה זה מישהו עם חוצפה להגיע לפסגת המשחק כבר בגיל העשרה (כשההורמונים בשיאם) ולהביא איתו ביטחון עצמי שנובע מהיותו לונדוני. עבורו, ועבור מאות מיליונים בעולם, הוא גדל בעיר המדהימה בתבל. תוסיפו לזה שעות של משחקי רחוב ב"כלובי כדורגל" נגד הטובים ביותר בכרך של 9 מיליון איש, ותקבלו מישהו שלא סובל משום תסמונת - לא של מתחזה ולא של הבטחה. יש לו ביטחון של גבר לונדוני בשיאו הגופני.
היסטורית, לכל ארסנל מוצלחת יש את השחקן הלונדוני שמשכנע את סובביו שהם טובים מספיק כדי להגיע לפסגה. טוני אדמס, דייוויד רוקאסל, איאן רייט, מייקל תומאס, פול מרסון, אשלי קול או סול קמפבל - כל קבוצה גדולה של המועדון חייבת שחקן כזה בהרכב. לונדוני, ועדיף שיהיה שחקן בית. לארסנל הנוכחית יש לפחות ארבעה כאלה: מיילס לואיס-סקלי, דקלן רייס, אברצ'י אזה ובוקאיו סאקה.
אזה יצר אמש יותר הזדמנויות הבקעה במחצית הראשונה מאשר כל אתלטיקו מדריד; רייס כיסה מספיק שטח כדי להגיע בריצה מבריקסטון לקמדן; לואיס-סקלי קידם את הכדור טוב יותר מכל שחקן אחר על המגרש, וסאקה כבש את שער הניצחון. הרביעייה הזו שיחקה בגאווה כבירה והביאה את הניסיון המצטבר שלה כדי להבטיח מקום בגמר ליגת האלופות הראשון של התותחנים מזה 20 שנה, והשני בהיסטוריה של המועדון.
עבור רייס, ארסנל היא הקבוצה הלונדונית השנייה שהוא מוביל לגמר אירופי (אחרי שעשה זאת עם ווסטהאם בקונפרנס ליג). מבחינת אזה, שפורח בחודשים אפריל ומאי, זוהי קבוצה לונדונית שנייה שהוא מביא לגמר היסטורי תוך שנתיים (אחרי גמר הגביע עם קריסטל פאלאס). לואיס-סקלי הפך לבן העשרה עם הכי הרבה הופעות בחצאי גמר ליגת האלופות (4) - בהיסטוריה רק איקר קאסיאס ונוואנקוו קאנו רשמו הישג דומה בגיל זה. סאקה הוא השחקן הראשון בתולדות המועדון שכובש בשני חצאי גמר שונים במפעל - נגד פריז סן ז'רמן אשתקד ונגד אתלטיקו אמש.
באופן כללי, סאקה פורח בערבי ליגת האלופות בלונדון, עם מעורבות ב-14 שערים ב-14 משחקי בית (9 שערים ו-5 בישולים). הקפטן בן ה-24, שהתחיל את הקדנציה של מיקל ארטטה כמגן שמאלי צעיר בקבוצה מהמקום ה-11 והפך לכוכב נבחרת אנגליה, מסמל את הפיכתה של הקבוצה לראויה למקומה בטופ העולמי. ארסנל הוכיחה שהיא לא מתחזה; היא קבוצה רצינית ששיחקה העונה 14 משחקים במפעל, ניצחה ב-11 ולא הפסידה באף אחד. התותחנים כבשו 29 שערים וספגו 6 בלבד - בזמן שיתר חברותיה לחצי הגמר ספגו לפחות פי שלושה.
לבסוף, קרדיט רב מגיע לארטטה על כך שגרם לשחקניו להאמין בעצמם. הוא מאמן רציני. לפני המשחק סיפר נאצ'ו מונריאל, מגן העבר וחברו של המאמן לחדר ההלבשה, על הרגע בו ידע שחברו יהפוך לאיש מקצוע מצוין: "אני זוכר שמיקל ארגן ארוחת ערב. סאנטי קאסורלה ואני הלכנו לצפות במשחק ליגת האלופות, וכשהגענו אליו הביתה, הוא ישב מול הטלוויזיה עם עט ומחברת! היינו בהלם, אבל היה צריך לדבר איתו רק קצת על כדורגל כדי להבין שהוא יודע על מה הוא מדבר".
הקשר החרוץ לשעבר של אברטון וארסנל, שצפה בגמרים עם מחברת, הגיע לגמר הראשון שלו כמאמן כשהקבוצה משחקת לפי חזונו: עוצמה, שליטה ונחישות. עם שיא מועדון של 14 משחקים ללא הפסד באירופה, מדובר בעבודת אימון ברמה הגבוהה ביותר. הוא אכן יודע על מה הוא מדבר. גם ארטטה, מתברר, אינו מתחזה.