תיזהר דני, שמו עליך עין: אבדיה נגרר לתדמית מסוכנת

עומדת להופיע כאן ביקורת קלה כלפי דני אבדיה, ולכן כבר עתה, עוד לפני שהיא מוגשת, חשוב להבהיר: היא בטלה ושולית, ובוודאי שזניחה, על רקע התקופה המופלאה שהוא מספק לכולנו.

הרי אבדיה משלב בימים אלה שתיים מהאהבות הגדולות שלנו - דני אבדיה ופלייאוף ה-NBA - וכולנו אסירי תודה מהחוויה ונפעמים מעוצמתה. סביר להניח שגם בלי אבדיה היינו מתעוררים בלילות ובבקרים כדי לראות משחקים מהסדרה בין סן אנטוניו לפורטלנד, למפגש בין וומבי החייזר לבין הכוכב המפתיע והמסתורי של הבלייזרס שיש עליו הייפ, כך שעצם העובדה שמדובר בדני שלנו, ידידנו ואהובנו, והוא זה שמוביל קבוצה לפלייאוף - הרי זה בלתי נתפס, חלום שמתגשם, עולמות עליונים שמתנגשים ומתערבבים לנגד עינינו המשתאות. ולכן שוב חשוב להבהיר: תהיה פה ביקורת על אבדיה, אבל היא נכתבת מאותה הערצה ופליאה, מתוך היכרות עמו ועם המסגרת הנשגבת שבה הוא משתתף.

העניין הוא מסיבת העיתונאים של אבדיה אחרי ההפסד במשחק 4, שבה התלונן על התקרית עם סטפון קאסל. את התגובה לתקרית עצמה קשה לשפוט: הדם עולה לראש, הגוף מוצף באדרנלין, הקבוצה מפסידה, ואז אתה לא מצליח לעצור את היריב, שקולע ומתריס ומרגיז, ואין ברירה אלא לדחוף אותו בכוח, להדוף אותו, להביע התנגדות. מובן ולגיטימי. אומנם אנחנו בימים שבהם חשוב לסלוד מכל גילוי אלימות, אבל על המגרש עצמו יש חוקים אחרים, וגם המאבקים הקשים ביותר נגמרים עם לחיצת יד וחיבוק אחרי שריקת הסיום, ונותרים מאחור.

הבעיה, כאמור, הייתה במסיבת העיתונאים. אבדיה ישב כפוף, עם סווטשירט שלא מאפיין את הסטייל המרהיב שלו, גופו הרפוי משדר עייפות וייאוש, ובקול רציני וטון מהורהר וכבד-ראש התייחס לתקרית, לאותה דחיפת כדור לחזהו. "אני לא משחק את המשחקים האלה", אמר ברצינות תהומית, "ולא מוכן לקבל את זה".

הבעיה היא שאבדיה סובל בשנה האחרונה מתדמית של סחטן עבירות מדופלם. זו תדמית שחלקה לא הוגנת, אבל יש בה גם אמת. הוא לפעמים נוטה להגזים בתגובות, מדי פעם פניו מתעוותות כשהוא חודר לסל כמעין סימון מקדים לשופט לעבירה שנעשית עליו, וכן, הוא כבר מיומן במלאכת סחיטת העבירות (מקום שני בליגההה!!!) והפך את זה לאמנות שמספקת לו תפוקה ומספרים. אבל יש לזה גם מחיר. זה מלווה בהאשמות, בביקורת ובאיבה. לא אוהבים את זה. זו ליגה שנאבקה בתופעות שכאלו, ואף שינתה חוקים בשביל להילחם בג'יימס הארדנים למיניהם שנהגו לזנק קדימה לעבר הגוף של המגן הקופץ.

דני על הכוונת. שמו עליו עין. רק השבוע הפרשנית דוריס ברק אמרה על אבדיה בשידור חי, אחרי שהתלונן על שריקה נגדו: "די כבר להתלונן דני, עם התחינות האלה לשופט... הוא ידוע כמתלונן על מגע". לאחר מכן, אחרי שסימן למאמנו שיערער, הערעור נדחה. ובכלל, נראה שהשופטים קצת מחמירים איתו, אולי אף מענישים. נוקטים בגישה נוקשה, חינוכית. השיא היה אחרי התקרית עם קאסל, כאשר שאקיל אוניל אמר בשידור שאבדיה לא צריך "להתבכיין". וחבל, חבל שלשם זה הולך. ה"התבכיינות" הזו היא חלק כל כך שולי בשחקן השלם שהוא אבדיה, אבל זה נוכח, מורגש ומעיב.

נאמר שוב, הביקורת היא לא על תגובות והתנהלות תוך כדי משחק, שעליהן קשה לשלוט, אלא על אותה מסע"ת. כי בעצם, מה כבר עשה סטפון קאסל? שם לו את הכדור בחזה? האין זה מהלך טראש טוק קלאסי?

חוץ מזה, אנחנו אוהבים טראש טוק. יש בזה יוהרה, ביטחון, תחרותיות, בידור. היא מלבה את האש. מתבלת את התחרותיות. מוסיפה פן אישי למסגרת הקבוצתית. או במילים אחרות, זה נחמד. אפילו חלק בלתי נפרד מהמשחק. מבחוץ קל להגיד, ואולי זה לא הוגן, אבל אגיד בכל זאת: לא צריך להיעלב.

ובין אם אנחנו אוהבים את זה או לא, בליגה שולטת תרבות היפ-הופ שחורה שהקנטות היא חלק בלתי נפרד ממנה. תנועת החניקה של רג'י מילר בניו יורק החזיקה כל כך הרבה שנים, שטייריס הליברטון שיחזר אותה בגאווה, כאילו היא קאנונית. כל הטבעה על שומר מלווה בתנועת "הוא קטן מדי". רק במשחק 3 סקוט הנדרסון מפורטלנד הקניט שחקן יריב אחרי סל שעשה עליו וספג טכנית, ובכלל, עבור שחקנים רבים הנקודה מהעבירה הטכנית היא שולית על רקע קרבות העלבונות והמלחמה על הכבוד.

לכן נראה שאבדיה קצת הגזים. המשחק נגמר, מתקדמים. מה כבר קרה? אין ספק שאבדיה מכיר את הליגה מצוין, מכיר את הנורמות והחומר האנושי, וייתכן שקיבל החלטה מושכלת לפתוח את הנושא, להגן על כבודו, להבהיר שהוא לא מוכן שינהגו בו בבריונות. אבל נראה שזה עשה את ההפך. חבל שהכותרות מהמשחק הזה צריכות להיות שוב על טרוניות של אבדיה. חבל שהוא מטפח את תדמית השחקן המתלונן, חבל שזה יידבק אליו. בכיינות היא בדיוק ההפך מהדרך הקשוחה והמופלאה שעשה.