כל העונה במשחק אחד: בין משחק העונה לקלאסיקו | מסכמים מחזור

מפגש הפסגה בטרנר היה בבואה של העונה כולה. הפועל באר שבע היא הפייבוריטית: הטובה יותר, הפיזית יותר והמאורגנת יותר. היא פותחת משחקים בסערה (שוב הובילה בהפסקה; 34 שערים העונה במחציות הראשונות) ושלישיית הקישור שלה מגלה עליונות מול כל יריבה. בית"ר ירושלים היא הבלתי צפויה: מלאת כישרון, נפיצה, בעלת כושר אלתור ותמיד יודעת לחזור. אפילו ב-10 שחקנים בטרנר.

יתרון 0:2 ודומיננטיות מוחלטת במחצית הראשונה אמורים היו להספיק להפועל באר שבע, אבל מלכת הקאמבקים של הליגה יצאה גם מזה וחילצה 2:2 דרמטי שיכול לייצר מהפך במחזור אמצע השבוע. עוד נקודה ממצב פיגור (24 נקודות כאלה העונה) ועוד שער שמשנה תוצאה בתוספת הזמן (10 שערים אחרי הדקה ה-90). תחשבו כמה שערים העונה יוכלו להיות מוגדרים בסופו של דבר כ"שער האליפות", אם יריבים ימשיכו לחלק מתנות (מה לעזאזל עשה הלדר לופס?) ואלילת המזל תמשיך ללבוש צהוב-שחור עד הרגע האחרון.

בית"ר מגלה תעצומות שכנראה גם היא לא ידעה שקיימות בסגל הזה. בכל פעם גיבור אחר צץ מהספסל ומטריף את החושים. נכון, אין עדיין ניצחון על הפועל באר שבע העונה (ובכלל, יש רק אחד כזה ב-39 מפגשי הליגה האחרונים), אבל אפשר להניף את הצלחת גם בלי לתת סנוקרת למתחרה הישירה. מכבי חיפה זכתה באליפות ב-2020/21 ללא ניצחון על מכבי תל אביב (שלוש תוצאות תיקו והפסד) ואינטר תהיה אלופת איטליה בקרוב, בקלות יחסית, אף על פי שלא גברה על השתיים שטענו לכתר (שני הפסדים למילאן, הפסד ותיקו מול נאפולי). זו ליגה, לא גביע.

הקלאסיקו הישראלי בין מכבי חיפה למכבי תל אביב, הוגדר הפעם כמפגש המאכזבות. שתיהן עברו כמה וכמה טראומות העונה ושתיהן רחוקות ממאבק האליפות, אבל הן לא ניצבות זו לצד זו. גם ביניהן פעורה תהום. המרחק עצום, והוא לא מסתכם אך ורק בפער 13 הנקודות בטבלה. זו קודם כל הגישה. אחת יודעת ליפול בכבוד ולהיכשל עם חן, ואילו השנייה אבודה בחלל.

מכבי תל אביב חוותה העונה מפלות כמותן לא ידעה עשרות שנים - תבוסה 6:2 בבית מול בית"ר ירושלים, 4:1 בחיפה והפסד ראשון בדרבי מאז אפריל 2014 - ובכל זאת שומרת על פאסון של מועדון גדול. אפילו אשליית האליפות עוד קיימת, כשהפער מהפסגה צומק לשמונה נקודות לפני המשחק הביתי מול המוליכה הפועל באר שבע. גם אם תסיים בסופו של דבר מחוץ לשלישייה המובילה - לראשונה בעידן המאמנים הזרים - מכבי תל אביב עדיין תהיה עם הכרטיס לאירופה. היא עשתה העונה קמפיין נוסף בליגה האירופית ועוד יכולה להניף גביע. תמיד רלוונטית, עד הישמע הגונג.

ובצד השני? חוסר כבוד למועדון ולאוהדים, וחוסר שליטה שבא לידי ביטוי בהרחקות ופנדלים למכביר. אחרי ההפסד במוצאי שבת, עכשיו כבר אי אפשר אפילו לגנוב דעת עם סיפורי המקום הרביעי והנזק יתבטא גם בעתיד באירופה. שחקנים חסרי חשק, צוות מקצועי אובד עצות, היעדר מנהיגות על המגרש, על הקווים ובהנהלה, ובלגן מתמשך שמטיל צל כבד גם על נקודות האור הבודדות שנראו לאחר חזרת ברק בכר. בעונה הקודמת הפסידה מכבי חיפה ארבעה משחקי פלייאוף בהפרש של שלושה שערים לפחות, והתבזתה מול יריבות מושבעות, אבל השיגה 14 נקודות. במצב הנוכחי, כמות נקודות כזו נראית דמיונית.

הליו וארלה היה הזר האחרון שהצטרף למכבי תל אביב בקיץ, ממש רגע לפני תום מועד הרישום לליגה האירופית. בתור הזר השמיני, ולאור העובדה שלא הגיע אחרי הכנה הולמת, הוא היה הברירה הטבעית להישאר ביציע בתחילת הדרך ולא קיבל יותר מדי הזדמנויות מז'ארקו לאזטיץ'. אבל דווקא לפני הפיטורים, המאמן הסרבי הריץ את וארלה בהרכב ונתן למכבי תל אביב אפשרות להרוויח אותו. זה התחיל עם שער בדרבי הגביע ובישול בדרבי הליגה שהסתיים בהפסד כואב ובפרידה מלאזטיץ', וכעת הגיע השדרוג אצל רוני דיילה.

שחקן הכנף שוב חגג על ילה בטאי והגנת מכבי חיפה, כפי שעשה בחצי גמר הגביע, ובשמונה משחקים (בארבעה מהם גם השלים 90 דקות) אצל המאמן הנורבגי תרם כבר שלושה שערים ושני בישולים. זה התכלס שהיה חסר בחציה הראשון של העונה. הסבלנות השתלמה, השילוב עם רוי רביבו משתכלל ומכבי תל אביב יכולה להרוויח פה שחקן מוביל לשנים הבאות. הוא רק בן 23, למי ששכח.

זו דוגמה נוספת לכך שכדאי להמתין לפני שמתייאשים לגמרי משחקן זר. בריאן קרבאלי התקשה מאוד בתחילת העונה בבית"ר ירושלים, אבל מאז הגעתו של לוקה גדראני הוא הפך לעוגן ולאחד מאהובי הקהל. בוני אמיאן ישב בקצה הספסל והיה על סף שחרור מהפועל פתח תקוה בינואר, ובמוצאי שבת זכה להארכת חוזה חגיגית ומפתיעה לעיני האוהדים. קצת סבלנות לא תזיק.

בעונת 2014/15 הייתה מ.ס. אשדוד במקום השישי בתום הסיבוב הראשון, כשבמאזנה 18 נקודות. היא נתנה במה לצעירים תוצרת בית כמו גדי קינדה ז"ל, מיכאל אוחנה, אור אינברום וניב זריהן, ונהנתה מזרים טובים דוגמת יאיא פטי, אלכסנדר דוידוב וג'ואון אושאניווה. ירידת ליגה כלל לא נראתה באופק וחילופי מאמנים לא התבצעו גם כאשר הקבוצה נקלעה למשבר (ניר קלינגר השלים שנתיים בתפקיד). אבל אל הפלייאוף נכנסה אשדוד כשהיא רק ארבע נקודות מעל הקו האדום, ובסופו של דבר סיימה במקום האחרון ונפרדה מליגת העל אחרי 18 שנים.

השיבה אמנם הייתה מהירה והליגה הלאומית אפשרה לשחקני הבית לבסס את מעמדם, אבל הפעם מדובר בתסריט בלהות מבחינת ג'קי בן זקן. על אחת כמה וכמה לפני הכניסה לאצטדיון החדש. גם העונה הייתה אשדוד על סף הפלייאוף העליון אחרי סיבוב אחד (מקום שביעי עם 18 נקודות; חמש יותר מהפועל פתח תקוה למשל), נהנתה מיכולת נהדרת של יוג'ין אנסה בפתיחת העונה וכמעט ניצחה את הפועל באר שבע ומכבי תל אביב. אלא שאז הגיעה קריסה מפוארת: שש נקודות בלבד מאז תחילת הסיבוב השני, ניצחון בודד ב-19 מחזורים ולא פחות מ-11 הפסדים, כולל בבית במוצ"ש אחרי יתרון מול נועלת הטבלה מכבי בני ריינה. שרון מימר יציל את המצב?