לעיתים נדמה לנו שדברים קורים מעצמם. כאילו נולדו לעולם משום מקום ואנחנו חיים אותם כאילו היו כאן מאז ומתמיד. קחו למשל את משחקי המכביה. כן, אותם משחקי ספורט, תחרויות מאתגרות כאן בישראל כבר הרבה שנים, אשר נולדו כדי לקבץ יהודים מכל העולם אל ישראל. לא רבים יודעים שהמכביה תיכף סוגרת 100 שנה. בחודש יולי הקרוב היא תחזור לישראל.
אז איפה בעצם הכל החל? ואיך דרך המכביה ניצלו חייהם של לא מעט יהודים אשר הגיעו מרחבי אירופה להתחרות כאן, הצליחו להישאר בארץ אחרי שהסתיימו התחרויות וכך ניצלו חייהם מהתופת האימתנית כמה שנים לאחר מכן באירופה?
ביולי 1929 נפל דבר בספורט היהודי. יוסף יקותיאלי, ספורטאי מצטיין שעלה עם משפחתו לארץ בשנת 1909, התייצב בקונגרס מכבי העולמי במהריש-אוסטרו (צ'כוסלובקיה) והציג בפני המשתתפים רעיון פורץ דרך. הוא הציע לארגן את המכביה הראשונה (המכביאדה), או במילים אחרות - המשחקים האולימפיים של העם היהודי.
הדרך לשם לא הייתה פשוטה וכללה, בין היתר, משלחת אופנועים מתל אביב לאירופה על מנת להפיץ את הבשורה. בסופו של דבר המאמצים נשאו פרי וחלומו של יקותיאלי התגשם: המכביה הראשונה יצאה לדרך ב-28 במרץ 1932 בתל אביב, ובעקבות ההצלחה וההתלהבות מצד המשתתפים וקהל הצופים נערכה לאחר שלוש שנים מכביה נוספת.
שתי המכביות הראשונות זכו לכינוי "מכביות העלייה" על רקע החלטתם של ספורטאים רבים, בעיקר מקרב יהודי מזרח אירופה, להישאר בארץ בתום המשחקים ולעקוף את ההגבלות שהטילו הבריטים על מספר רישיונות העלייה (סרטיפיקטים). בדיעבד, ההחלטה הזו של העולים החדשים התבררה כאחת מההחלטות החשובות ביותר שקיבלו בחייהם, שכן אי חזרתם למדינותיהם אפשרה להם להינצל מזוועות השואה.
מינק (מנוחה) קרסיק נולדה בשנת 1913 בביאליסטוק, אחת הקהילות היהודיות המרכזיות במזרח אירופה באותן שנים. כבר מהמאה ה-19 היוו היהודים רוב בעיר, ובשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה הגיע שיעורם לכ-70 אחוז מהאוכלוסייה. בין שתי מלחמות העולם נותרה ביאליסטוק מרכז יהודי גדול ותוסס - אך במהלך השואה הושמדה הקהילה כמעט כולה.
בשנת 1932, כשהייתה בת 19 בלבד, הגיעה מינה לארץ ישראל כחלק ממשלחת ספורטאים למכביה הראשונה, בה השתתפו 390 ספורטאים מ-27 מדינות. היא הייתה אתלטית צעירה שהתחרתה בתחום האתלטיקה הקלה - אחת מרבים שראו במכביה לא רק אירוע ספורטיבי, אלא גם הזדמנות נדירה להגיע לארץ ישראל.
אלא שהשהות בארץ הייתה אמורה להיות זמנית בלבד, וכדי להישאר נדרשה דרך יצירתית ונועזת. מינה מצאה אותה בנישואים פיקטיביים לאחד מהשליחים שפעלו בגולה לעידוד עלייה. השניים הכירו באופן שטחי בלבד, והנישואים לא נועדו להיות זוגיות, אלא פתרון שיאפשר לה להישאר בארץ. בפועל, חייהם לא הצטלבו, שכן הוא התגורר בירושלים, ואילו מינה קבעה את חייה בקיבוץ גבעת השלושה.
"לא הייתה אהבה ביניהם, הם כלל לא התראו, ולאחר שנה בלבד התגרשו", מספרת ניצה זמיר, בתה של מינה. "כשאמי הגיעה לרבנות כדי להתגרש אמרה לה הרבנית: 'תראי כמה הוא אוהב אותך, מדוע את מתגרשת?' ואמי אמרה בדיעבד: 'לכי תסבירי לה שהוא גר בירושלים ואני בכלל בגבעת השלושה".
באותן שנים, בזמן שמינה בנתה את חייה בארץ, משפחתה נותרה מאחור עם שאר הקהילה היהודית בביאליסטוק, שהושמדה כמעט כולה במהלך השואה. אחיה, אברהם, היה היחיד ששרד - בעוד כל יתר בני המשפחה נרצחו בידי הנאצים. במהלך המלחמה נאלץ אברהם להיות חלק מהזונדרקומנדו - יחידות האסירים שהוכרחו לעבוד במחנות ההשמדה - ולאחריה אף העיד במשפט אייכמן על הזוועות שראה.
"אמי ידעה שאם תגיע למכביה היא תוכל להישאר בארץ, וגם שלחה מפה דרישה להוריה שיגיעו, אך זה כבר היה מאוחר מדי עבורם. הם נספו בטרבלינקה, ואח נוסף נהרג גם הוא עם תחילת המלחמה. אחיה אברהם הצליח להגיע לארץ בדרך לא דרך מקפריסין והוא היחיד שניצל", מסכמת ניצה.
שלוש שנים לאחר ההצלחה שנחלה המכביה הראשונה, הגיעו 1,350 ספורטאים מ-28 מדינות להתחרות בתל אביב ובחיפה במסגרת משחקי המכביה השנייה, בהן גרמניה, שנציגיה קיבלו אישור מיוחד להשתתף במשחקים מהשלטונות הנאציים.
האצנית והמתעמלת איטה וסרמן, חברת המשלחת הבולגרית, הגיעה לארץ מסופיה ב-31 במרץ 1935. "זה תאריך חזק בשבילי", סיפרה בספר זיכרונותיה, שנערך על ידי בני משפחתה, והוסיפה: "קיבלו אותנו כאן כל כך יפה, בתשואות".
בספר תיארה גם את הדרך הארוכה שעברה כדי להגיע למכביה - ואת המטרה הברורה שעמדה לנגד עיניה: "אני הלכתי למכבי, ובמכבי הייתי כל כך טובה בהתעמלות - שקיבלו אותי תכף ומיד. השתתפתי בטבעות, חמור, ריקודים, קרקע, חישוקים ומקלות - זה מה שלמדתי ועברתי את הבחינה טוב מאוד. הייתי חייבת להצטיין אז עבדתי קשה - התעמלתי ערב-ערב כדי להתקבל למשחקים ולהגיע לארץ ישראל. ירד שלג, ירד גשם, ואני הלכתי למכבי ערב-ערב וחזרתי מאוחר הביתה".
בתה של איטה, יונה שורק, מספרת כי גם עבור אמה ההגעה למכביה הייתה מהלך מתוכנן. "אמי מאוד אהבה ספורט, והצטיינה במיוחד כאצנית, אבל זה לא שהיא חיפשה להשתתף בתחרות מסוימת ובמקרה הגיעה למכביה. היא התאמצה כל כך באימונים בבולגריה, משום שידעה שזו הדרך שלה לעלות ארצה. המטרה שלה הייתה ברורה - להגיע למכביה כדי להישאר כאן, בתקופה שבה הבריטים הטילו הגבלות על עליית יהודים לארץ".
לדבריה, לאמה הצטרפו גם שאר הספורטאים הבולגרים, שפעלו באופן דומה: "כל חברי המשלחת גם נשארו כאן, ובסיום התחרויות הם החליטו לקפל את הדגל הבולגרי ולשלוח אותו בחזרה לבולגריה".
אסנת צור, מנהלת מוזיאון הספורט היהודי העולמי בכפר המכביה שופכת עוד אור: "אנחנו יודעים היום על לא מעט ספורטאים שהגיעו למכביות הראשונות ב-1932 ו-1935 ולא חזרו לאירופה. עבור חלקם זו הייתה החלטה ציונית להישאר בארץ - אבל בדיעבד, עבור רבים מהם זו גם הייתה הצלה של ממש, לעיתים ההבדל בין חיים למוות. היום, לקראת המכביה 2026 שתיערך בחודש יולי הקרוב, הסיפורים הללו מזכירים שהמכביה הייתה ועודנה הרבה יותר מתחרות ספורט".
רננה בן נחום אורטנר, חוקרת שואה ומרצה במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט: "ספורט בונה אופי, ומי שהתאמן, התמיד והגיע להישגים לפני המלחמה - הגיע גם עם חוסן גופני ונפשי, משמעת ומוטיבציה. התכונות האלה לא באו לידי ביטוי רק בתקופת המלחמה, אלא גם בהחלטות הנועזות שקיבלו עוד קודם לכן - בדרך למכביה, באימונים הקשים, ובבחירה להגיע לארץ ולהישאר בה. ערכים של חברות, שיתוף פעולה ונחישות שליוו אותם כספורטאים, ליוו אותם גם בהמשך חייהם".