וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"מנגלה שיסף נשים כאילו היו תרנגולות. אמא נשלחה לנקות את מה שנשאר מהן"

עודכן לאחרונה: 13.4.2026 / 15:24

אלברט ושרינה נשלחו לאושוויץ מסלוניקי ושרדו שבעה מדורי גיהנום. בנם, כדורגלן העבר משה יחיאל, מספר על הילדות בצל הזיכרונות המזוויעים. "הם אמרו: 'אנחנו ניצחנו את היטלר'. היה לנו קשה להבין בהתחלה את המילים האלה, מאמא ואבא שלא מזמן איבדו את רוב המשפחה שלהם"

ריאיון מיוחד עם הכומר הגרמני קאי הס, נכדו של רודולף הס, מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ. הריאיון התקיים עם העיתונאי שגיא בן נון, כתב וואלה, ינואר 2026, באנדרטת השואה בברלין, לרגל יום השואה הבינלאומי/צילום וריאיון: שגיא בן נון, מערכת וואלה

הכדורגלן משה (מושיקו) יחיאל, מי שהיה כוכב גדול בבני יהודה והכח רמת גן בשנות השבעים והשמונים, זוכר היטב מילדותו ונעוריו איך, לקראת יום השואה, פניהם של הוריו - שניהם ילידי סלוניקי וניצולי אושוויץ - היו משתנים. "ראינו את הדיכאון והכאב", הוא מספר.

"כשהיינו צעירים, ילדים ונערים, אמא וגם אבא לא דיברו איתנו על אושוויץ, היינו קטנים בשביל להבין כאן בארץ מה הם עברו", הוא אומר לוואלה ספורט. "רק בהמשך הם לא הסתירו, דיברו אפילו בכאב של הומור עם חברים ומשפחה ניצולי השואה על מה היה שם. מעניין שאצל הנכדים הם היו יותר פתוחים. אנחנו, שלושת הילדים [משה, חיים ובתיה - א"ג], היה לנו קשה להבין בתחילה את האמירה בבית 'אנחנו ניצחנו את היטלר', מאמא ואבא שרק לפני כמה שנים איבדו את רוב המשפחה שלהם".

מאחורי המילים האלה הסתתרו זיכרונות כואבים מאוד, על המשפחה הקרובה שנספתה, על הזוועות בבלוק הניסויים של ד"ר מנגלה, על התעללות אלימה ועל צעדות המוות בסיומה של המלחמה. שבעה מדורי גיהנום.

"היא הייתה מוציאה לזבל כל מה שהוא חפר מגופות הנשים". שרינה יחיאל עם הבן חיים/באדיבות המשפחה

בסלוניקי הייתה קהילה יהודית משגשגת במשך מאות שנים, וערב מלחמת העולם השנייה היא כללה מעל 50 אלף יהודים. לאחר הכיבוש הנאצי הוטלו עליהם גזירות כלכליות כבדות, רכושם נגזל ורבים נשלחו לעבודות כפייה. בהמשך הם סומנו, נודו מהחיים הציבוריים, זכויות האזרח שלהם נשללו והם רוכזו בגטאות. לבסוף, כמעט כולם גורשו לפולין ונספו שם. בתוך שנים ספורות, מהקהילה המפוארת נותרו אלפי יהודים בודדים.

מוצאים של שני הוריו של יחיאל מתוך הקהילה הזאת. האב אלברט, יליד 1916, היה אחד מארבעה אחים שנולדו למשפחה אמידה, שהייתה בעלת בית חרושת לברזל ומחסנים. האם, שרינה, נולדה בשנת 1924 למשפחה של קצבים, שגם היא הייתה מבוססת מבחינה כלכלית. שניהם גורשו לאושוויץ, ולכל אחד מהם חיכה גורל אכזר משלו. "בסלקציה באושוויץ מי ימינה להמשך החיים ומי שמאלה למשרפות, אבא ביקש והתחנן לאחים הקטנים שלו להגיד שהם בני 18, אבל הם הבהירו שאינם יכולים לשקר. הם נשלחו שמאלה אל תאי המוות", מספר יחיאל.

עוד בוואלה

אבא שלי השיג 83 רימונים והזמין את המפקד הנאצי להיכנס. המרד בטרבלינקה יצא לדרך

לכתבה המלאה

משפחה אמידה, קהילה משגשגת. אלברט יחיאל ובני משפחתו, לפני המלחמה/באדיבות המשפחה

גם שני אחיה ואחותה של שרינה גורשו לאושוויץ. שני האחים נספו שם, והאחות, ז'רמין שהייתה רק בת 16, שרדה את הניסויים של דוקטור יוזף מנגלה. שרינה נאלצה להיות עדה לזוועות שהתרחשו שם. "אמא הייתה בת 18 וחצי בלבד ונשלחה לעבוד בבלוק 10, של ד"ר מוות, מנגלה, כסוג של עוזרת וניקיון הבלוק", הוא מספר, נעזר במילים כמו "מפלצת" ו"שטן" כדי לתאר את הפושע הנאצי הנתעב.

בבלוק 10 נערכו ניסויים סדיסטיים בבני אדם, חלק ניכר מהם התמקדו בתאומים, ורבים הסתיימו במוות. "היא הייתה מוציאה לזבל כל מה שהוא חפר מגופות הנשים", מספר יחיאל. "אמא שרינה ראתה וסיפרה איך השטן מנגלה שיסף בקור רוח ובשקט נשים כאילו היו תרנגולות, וכול מיני ניסיונות רפואיים בתאומות ובבנות שהן שלישייה. ניסיון שבן אנוש לא יכול להמציא - דברים שרואה נערה בת 19".

ד"ר מוות. ג'וזף מנגלה/GettyImages, Keystone

בינתיים, אלברט נדרש לעבוד בפרך עבור תעשיית הנשק הנאצית. "את אבא שלחו לעבוד בבית חרושת לנשק גרמני, תיקון וניקוי נשקים שנשלחו לחזיתות המלחמה חזרה". התנאים היו קשים, והרעב כבד. "הוא הצליח לאסוף קליפות תפוחי אדמה זרוקים, הטעם שלהם היה לדבריו, בשל הרעב, כמו טעם סטייק". והייתה גם אלימות. "על כול דבר קטן היה עונש הצלפות עם שוט מפחיד על הגב. [באחת הפעמים] הוא חש כאב עד ההצלפה השלישית, אחריה התעלף".

בסיום המלחמה גם אלברט וגם שרינה הוצעדו על ידי הנאצים עם אסירים נוספים מהמחנה לצעדת מוות. "הגרמנים הצעידו את היהודים בקור ובשלג ממש על סף סיום המלחמה. מי שנפל נורה או מת בקור המקפיא. היו בנות שנשכבו ורצו למות, אבל אמא עזרה להם בכוחותיה האחרונים. כך גם אצל אבא".

לימים נסע יחיאל יחד עם בנו, אבי - שנקרא על שם אלברט - למצעד החיים שמתרחש בין אושוויץ לבירקנאו, אבל נבצר מהם לבקר בבלוק הנודע לשמצה. "ביקרנו באושוויץ, אבל לבלוק 10 לא נתנו הפולנים להיכנס, הוא סגור ומחוץ לתחום", הוא אומר. "חזרנו לישראל, ואבי הבן שלי יצא מנמל התעופה ישר לסבתא, ישב איתה על המרפסת ושרינה סיפרה לו את הכול פתוח במשך מספר שעות. אבי היה מזועזע, קשה לתאר איך חש לאחר הסיפורים על המרפסת".

משה יחיאל, היום/באדיבות המצולמים
משה יחיאל, אז/עדי אבישי

אחרי השחרור, ניסו שרינה ואלברט לחזור הביתה. "אמא ואבא חזרו ליוון, לסלוניקי, ולא מצאו שם כמעט אף אחד", אומר יחיאל. "בסלוניקי הם התחתנו והחליטו לעלות לארץ ישראל, שהייתה עדיין תחת המנדט הבריטי". התלאות נמשכו: ההורים עלו על אוניית המעפילים הידועה "חביבה רייק", אך הכוחות הבריטים השתלטו עליה לפני שהגיעה לחופי הארץ. המעפילים הועברו למחנה ההסגר בעתלית, משם, לדברי יחיאל, "הם נמלטו והגיעו לשכונת שפירא, שם כמו אחרים הם פלשו לבתים בהם לא התגוררו אנשים".

הזיכרונות האלה נשארו בבית. "כנער, בבית הספר ובסביבה לא דיברו על השואה בפירוט שאחותי, אני ואחי הכרנו. הנושא גם לא עלה לפרטים בשיחות הילדים והנערים", הוא מספר. גם הראש שלו, כנער, היה ממוקד בכיוונים אחרים. "אני התרכזתי בכדורגל בשכונת פלורנטין, הצטיינתי ויחד עם עוד נערים רבים עברתי לשחק במועדון הנוער גדנ"ע ת"א של שוני מושקוביץ'. הדרך הייתה ברורה מהגדנ"ע להכח ר"ג, אליפות שם וגביע והמשך בבני יהודה, הפועל פ"ת ורמת השרון".

לימים, האם חזרה לבקר בעיר הולדתה. "היא יצאה לסלוניקי כדי לנסות למכור את הבית בו התגוררו היא והמשפחה. היוונים הסבירו כי אפשר למכור את הבית, אבל הכסף חייב להישאר ביוון ואי אפשר להוציא אותו לישראל. אמא השאירה את הבית, וחזרה בידיים ריקות לישראל". האב לא הצטרף אליה, ולמעשה "מעולם לא עזב את מדינת ישראל". הוא הלך לעולמו בשנת 2005, והיא - בשנת 2012.

"יהי זכרם ברוך לעולמים", הוא מסכם.

טרם התפרסמו תגובות

top-form-right-icon

בשליחת התגובה אני מסכים לתנאי השימוש

    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully