שמעון רוזנטל הוא אחד האנשים שניתן לומר עליהם שהצליחו לשוב ממקום שאין ממנו חזרה. בכל זאת, הוא היה אחד הניצולים היחידים ששרדו את אחד ממחנות המוות הנוראיים מכולם - טרבלינקה.
בניית טרבלינקה כמחנה השמדה הסתיימה ב-22 ביולי 1942, וכבר למחרת החלו המשלוחים אליו מגטו ורשה. שטח המחנה היה 2.5 קילומטרים רבועים, והיו בו שלושה אזורים: אזור המגורים של אנשי הס.ס (30-20 איש), הזקיפים האוקראינים (120-90 איש) והאסירים שהועסקו בעבודות המחנה (1,000-700 איש), וכן המשרדים ובתי המלאכה; אזור הקבלה, אליו הגיעו רכבות הגירוש, שבו התפשטו הקורבנות וכן מחסני הרכוש השדוד; ואזור ההשמדה, ובו שלושה תאי גזים ובורות לקבורת הגופות.
הקורבנות היו מגיעים לשם ברכבות דחוסות, בנות 60-50 קרונות ובהן 7,000-6,000 איש. עשרות, אולי מאות, מתו עוד בדרך בשל תנאי הנסיעה האיומים. רבים אחרים נהרגו כאשר ניסו לברוח מהרכבות. כשכבר הגיעו - הקורבנות הורדו מהרכבות בצעקות ובדרבוני שוטים, הועברו לאזור הקבלה, ושם נאמר להם (בשילוט ובעל-פה) שעליהם להתקלח בטרם ימשיכו בדרכם למקומות "יישובם מחדש". הם הצטוו להתפשט ולהניח את בגדיהם בצורה מסודרת. משם הועברו הקורבנות, באזור שכונה "הצינור", אל תאי הגזים שהוסוו כמקלחות. מן הגופות נעקרו שיני זהב, ונערך בהן חיפוש למציאת חפצי ערך באיברים אינטימיים. בסך הכול נרצחו בטרבלינקה, עד אפריל 1943, קרוב למיליון יהודים - כ-750,000 מהם משטחי ה"גנרלגוברנמן" והיתר ממחוז ביאליסטוק, טרזין, יוון, מקדוניה וטורקיה.
למעטים היה המזל לעבור את הסלקציה הראשונית: ימינה הבריאים והחזקים לעבודה ולהמשך החיים בינתיים; שמאלה החולים, המבוגרים והילדים הקטנים - היישר לתנורי המוות. רוזנטל היה אחד מאלו שנבחרו לעבודת הפרך: הוא שימש כאחראי על היוצאים לעבודת הכפייה הקשה שנעשתה עבור הצבא הגרמני. בינתיים, המחלות היו רבות והתנורים בערו ללא הפסקה. היה זה, במילים אחרות, גיהינום עלי אדמות.
הסיפורים האנושיים, הגבורה והחיים שאחרי - כל הכתבות ליום השואה תשפ"ה
במארס 1943 הורה הימלר לפתוח את קברי ההמונים ולשרוף את הגופות. פעולה זו נמשכה כחצי שנה, ואחריה עמד המחנה להיסגר. נוכח זאת, החליטו מפקדי המחתרת היהודית במחנה, שהתארגנה בתחילת 1943, על מרד מזוין ומהלך של בריחה. ההחלטה התקבלה בחשאי בכל מחלקות העבודה, בהשתתפות כ-1,000 איש, במספר פגישות חשאיות. הוחלט על מינוי 25 מנהיגי מרד, בהם שמעון.
מעט לפני המרד, ב-28 ביולי 1943, הוכנסו בסוד אנשי החצר, שהכירו את כל המחנה, והוכנסה לכל הצריפים כמות גדולה של בנזין כדי שיתלקחו מהר. אחד שהיה אחראי על ניקיון האמבטיה של מפקד המחנה הצליח לגנוב את מפתח החדר שבו היו רימוני יד והעביר 83 רימונים לרוזנטל. המכונאים במחנה קיבלו הוראה לחבל בשרשראות הטנקים ולקרוע את חוטי הטלפון. הוחלט לשרוף את כל עמדות התצפית סביב המחנה ולהרוג את השומרים האוקראינים.
המרד החל ב-2 באוגוסט 1943. רוזנטל הזמין את המפקד הגרמני האחראי על עבודות הפרך לסנדלרייה למדוד מגפיים חדשות עבורו. הגרמני נכנס, ושניים מהעובדים הלמו בו עם מקוש בראש מאחור. הגופה הוכנסה לשק ונטמנה בין חומרי העור. הוחלט שבשעה 3:30 לפנות בוקר ייכנס אחד מראשי המרד, איש בשם קורלנד, לחצר המרכזית שבה נמצאו רוב העובדים היהודים, וירים את כף הדחפור - סימן לתחילת המרד. קורלנד הגיע לפני הזמן ונתן את הסימן. כולם יצאו למרד. אנשי הס.ס. הראשונים שפגשו היו הראשונים שנהרגו על ידי הבורחים. כל הצריפים החלו לבעור, 12 עמדות התצפית עלו באש, חלק מהשומרים הגרמנים והאוקראינים ברחו ואחרים מתו במקום. המורדים היהודים רצו לעבר השער המרכזי ופרצו אותו בעזרת רימונים ורובים. לכל אחד מהם - קרוב לאלף - חולקו כדורי סם מוות כדי שלא ייפלו לידי הגרמנים אם יתפסו.
המרד הביא להזרמת כוח גרמני גדול לאזור, ולבסוף רוב הבורחים - מאות רבות - נתפסו בידי הגרמנים. חלקם מתו מסם המוות ואחרים עברו עינויים קשים ונורו למוות. רק מספר מועט של יהודים, בהם רוזנטל, הצליחו לברוח מהמחנה הארור.
מי שמנציח את סיפורו של רוזנטל הוא בנו, דורון, ששיחק כדורגל במכבי פתח תקוה ובני יהודה בשנות ה-70 וה-80. "סיפורי אבא ליוו את ילדותי ובגרותי", הוא מספר לוואלה ומפרט על המשך מסע ההישרדות שלו.
"אבא ברח ליער, שם הצטרף לקבוצת פרטיזנים פולנים שלחמו בגרמנים. אבל הפולנים סילקו את אבא כי היה יהודי. הוא עזב את היער ובדרך הארוכה פגש עגלון פולני עם עגלה וסוס וביקש ממנו להביאו לעיירה. הפולני הוזהר שאם ילשין - אבא ירצח אותו. הוא נכנס לבית פולני זר וביקש מקלט מאישה פולנייה שלה היה ילד. היא הסכימה, ואבא היה אחראי על הטיפול ברפת ועוד משימות. היא הפכה את השם שמעון לשם סטפן. כשהגיעו גרמנים לבדיקה - היא קראה לו סטפן, שהגרמנים לא יחשדו. אבא היה שם כמעט שנה. הפולנייה התאהבה בו והם החלו לקיים יחסי אישות. בעלה היה איש מאוד מבוגר. הילד כנראה ראה את הנעשה, והיה לאבא חשש שהוא מתכוון לפגוע בו. אבא עזב את המקום והגיע אל בית יתומים מקומי. שם ראה ילדה קטנה יושבת בפינה, ונאמר לו כי היא יהודייה בת 15. אבא הלך לרב המקומי וביקש ממנו לעזור לו לקחת את הילדה, שאת גילה שינו במסמך לגיל 17. שמה של אותה ילדה היה שרה. אבא סיפר כי הם התאהבו והתחתנו כעבור שבועיים. אמא נהגה להגיד כששמעה את הסיפור של אבא שהוא 'ליגנר' (שקרן). הנישואין היו לפי אמא אחרי כמה חודשים".
האם אבא חזר לעיירת הולדתו?
"אבא חזר לעיירה קוזניץ' וראה שהבית הופצץ ונהרס. בין ההריסות נמצאה חצי תמונה שבורה של סבא שייע. לאבא הייתה משפחה עם שבעה אחים ואחיות - כולם נרצחו. נותרו כמה בני דודים שנשמר איתם קשר בישראל ובאמריקה. הפולני ששדד את כל חפצי הבית הביא לאבא שתי שמיכות שנותרו, לדבריו".
הידיעה על הגעת אביו לעיירה הגיעה למשטרה המקומית. "אבא ואמא החליטו לברוח ברכבת, וגם אמא כבר הייתה בהיריון עם אחי יגאל. אבא נשא את אמא על הידיים - הוא היה גבר גבוה ומאוד חזק. ברכבת ניסה חייל רוסי להוריד את השרשרת מיד אמא, אבל מכה חזקה של אבא הפילה את הרוסי מהרכבת".
הם הגיעו לפדובה שבאיטליה. "אבא רצה להפליג לארצות הברית, אבל אמא החליטה בתוקף כי היא רוצה לעלות רק לארץ ישראל. אבא נכנע, והם עלו לארץ ישראל בעזרת אנשי הסוכנות היהודית בתום מלחמת העולם השנייה. תחילה באו לשכונת שפירא, אבל יום אחד נזרק שם רימון יד לאזור הבית שלנו, והוחלט לעבור למושב חצב, שבו התגורר בן ציון חלפון, אבא של עינת שרוף, שהיה בתפקיד בכיר במשרד החקלאות של מפא"י ההיסטורית".
יום אחד - הפתעה. "אלקה גרינצוחין היא האמא של אמא שלי - סבתא שלי. בצעירותה היא ברחה מהבית עם מחזר צעיר - לא ידוע אם גוי או יהודי. היא הייתה אישה מדהימה ביופייה. היא מצאה אותנו דרך המדור הפופולרי של התקופה - המדור לחיפוש קרובים ואז התאחדה עם המשפחה".
מה היה גורלם בארץ של אבא ואמא?
"אבא הלך לעולמו בגיל 80 בבית החולים השרון. אשתי תמי שמרה עליו, והוא ביקש ממנה לא לשכוח את סיפור המרד בטרבלינקה. אמא קיבלה רנטה (פיצוי כספי קבוע מהגרמנים) והלכה לעולמה בגיל 98".
כשהיה בגן, בסוף שנות החמישים, עברה המשפחה להתגורר בפתח תקווה, בשכונת מטלון. "מכספי הפיצויים אבא רכש בית פרטי ברחוב אונקלוס. משם עברנו לרחוב וולפסון בפתח תקווה. בנוסף לאחי יגאל, יש לי אחות בשם יהלומה".
איך השפיעו עלייך סיפורי השואה וטרבלינקה של אבא?
"כל השנים הייתי גאה באבא שלי. ראיתי בו דמות של גיבור מהתנ"ך. כילד לא היה עם מי לשתף את סיפורי הגבורה של אבא וחבריו - אז לא דיברו על זה בין חברים. רבים מהם לא היו בני ניצולי שואה, וגם בבית הספר הנושא לא היה מדובר כפי שהיה אמור להיות. גדלנו וגדלתי תחת ההבנה שאני חייב לספר את סיפור המרד בטרבלינקה ואת מה שעברו משפחות אבא ואמא בשואה הארורה. היום אני מעביר את הסיפורים לילדים שלי - ללא הפסקה. זאת חובה קדושה לעשות כדי שלא יישכח נושא השואה. אצלי זה תקוע בליבי ובנפשי בכל יום שחולף".