ארבעה חודשים בדיוק עברו מאז המשחק האחרון של מכבי תל אביב לצלילי חריקות הנעליים המדכאות ושאגות המאמנים על הפרקט בבלגרד. אז היא הייתה קבוצה מפורקת, על הקווים עמד מאמן כבוי עם מזוודה ארוזה בדרך הביתה, היריבה הייתה מילאנו, התוצאה הייתה 102:88 איטלקי אחרי הנחה אדומה, והמאזן היה 10:3 אחרי רבע שלישי של התבזות. בלגרד הייתה התפאורה המושלמת לערב עגום שסימן כישלון של מועדון.
אתמול (שלישי) מכבי חזרה לבלגרד. עכשיו היא קבוצה מחוברת ונלהבת שיודעת בדיוק מה היא רוצה לעשות וגם איך. על הקווים עומד מאמן שהפך לקונצנזוס הכי מובהק במכבי מאז דייויד בלאט, היריבה היא אלופת אירופה, התוצאה היא 89:94 אחרי הנחה צהובה והמאזן עומד על מאזן 16:16. בפעם הראשונה העונה, הוא כבר לא שלילי. בלגרד היא המקום המושלם לסגור את המעגל הזה.
בלתי נתפס מה שארבעה חודשים יכולים לעשות לקבוצת כדורסל, שעוברת, אם חושבים על זה לעומק, שלוש עונות בתוך עונה אחת. העונה הראשונה, עונת ה"צניחה החופשית", נחתמה בהפסד ההוא למילאנו. העונה השנייה, עונת ה"חזרנו להיכל וחזרנו לעצמנו", התחילה עם השיבה הביתה. העונה השלישית, עונת "נו, שוב פעם מלחמה", יצאה לדרך ממש אחרי הניצחון במונאקו, לפני חודש.
לקח זמן להבין לאן העונה השלישית יכולה ללכת. אתמול נגד פנרבחצ'ה יכול להיות שהתחלנו להבין. זה היה הניצחון הכי מפואר של מכבי העונה, ללא צל של ספק, וזו לא שאין תחרות טובה על התואר הזה. בלי ההיכל, בלי המומנטום המזהיר שנצבר עד לא מזמן, בלי משחקי ליגה להרצה הכרחית של שחקנים שאיבדו כושר (ג'ף דאוטין, גור לביא, זאק הנקינס), בלי ובלי ובלי, ועם המון תירוצים שמכבי זרקה לפח מחצי מגרש מול קבוצת ההגנה הטובה ביבשת. ובעיקר: עם רומן סורקין, ואושיי בריסט, ותמיר בלאט, ולוני ווקר. ועודד קטש.
"אני דאגתי שלוני יידע כמה אני אוהב אותו, והוא אמר לי בחזרה", אמר קטש בראיון לעמרי אסנהיים. הוא הבין מהר מאוד בעונה הזו, וכנראה עוד לפניה, שווקר לא ממש מתכתב עם עקרונות הכדורסל הקטשי: פיק-אנד-רול, ריווח נכון, שטף, כדורסל תנועתי שמתבסס על ניצול מצבים והנעת כדור. דווקא בגלל זה האופן שבו קטש משתמש בכוכב שלו פשוט מעורר הערצה, ושם את החותמת על העונה הזו כעל עונת האימון המרשימה בחייו.
ווקר על המגרש עושה בדיוק את הדברים שלקטש כל כך קשה איתם, אבל קטש יודע להשתמש בו כמו כירורג, מסתכל על התמונה הגדולה - ומתגמש. גם כשהוא רואה את ווקר מסיים שוב ושוב (ושוב) התקפות של איש אחד, לא מוסר כשצריך או מוסר מאוחר מדי, ומתחיל משחקים בהסתערות לא מבוקרת.
אתמול היה בהסתערות הזו משהו מעט שונה: היא באה לידי ביטוי בעיקר בכניסות לסל, ולא בזריקות קשות לשלוש. ווקר שוב הלך על גישת "מה שלא הולך בכוח הולך ביותר כוח". קטש, כרגיל, זרם איתו, כי הוא יודע שלמרות שאי אפשר איתו לפעמים, אולי גם לא יהיה אפשר בלעדיו.
כשווקר חזר לרבע האחרון קטש קיבל ממנו את שניים מהאסיסטים החשובים במשחק לאושיי בריסט, הראשון בחיתוך נהדר לסל והשני בזריקה פנויה של בריסט לשלוש מהפינה. אלו היו מסירות של אינסטינקטים בריאים של כוכב מלא בביטחון למרות עוד ערב לא חד בלשון המעטה (1 מ-9 מהשדה), שידע, לא בפעם הראשונה, להסתנכרן עם הקבוצה בדיוק כשזה היה נדרש.
ברבע הראשון וגם השני רומן סורקין, כנראה בעונה הכי טובה של סנטר ישראלי אי פעם באירופה (נחזור לדון בזה בסופה), הראה את כל המגוון והיכולות שלו. כבר לא צריך לפרט אותן. ברבע השני תמיר בלאט ניצח יחד איתו על דקות הכדורסל הכי טובות של מכבי תל אביב בעונה הזו. מהרגע שהוא נכנס לפרקט, הכל השתחרר.
זו הייתה חגיגה: כשבלאט על המגרש, ומסביבו שחקנים שכבר יודעים היטב איך לנוע סביבו כמו גור לביא, ג'ון דיברולומיאו, מרסיו סנטוס ובריסט, הכל נראה כאילו הוא קורה מעצמו, לצלילי שיר ששמענו מתנגן כבר מיליון פעמים אבל עדיין גורם לך לרקוד איתו.
בלאט הפך בשנים האחרונות למאסטר בהפעלת גבוהים שיודעים להתגלגל לצבע. לפעמים התחושה היא שהוא והשחקנים הגבוהים של מכבי, מסנטוס, דרך סורקין ועד הורד, פיתחו איתו כבר שפה משלהם, שמושתתת על תזוזות למקומות הנכונים ברגעים הנכונים, בין אם זה אחרי חסימה ובין אם זה תוך כדי נעילה של שחקן גבוה על שחקן נמוך יותר בצבע.
בלאט סיים אתמול עם 8 אסיסטים כמעט בלי מאמץ, 5 מתוכם במחצית ראשונה ששמה אותו בליגה הראשונה של הרכזים באירופה, עד כדי כך. זה עוד לפני שדיברנו על שלשת המומנטום שלו שהדפה את אחד מניסיונות הקאמבק של פנר בסוף הרבע השלישי.
זה כאילו כבר נהיה דבר שבשגרה לקבל מג'ימי קלארק משחק של 16 נקודות ו-8 אסיסטים נגד הקבוצה במקום הראשון ביורוליג, אבל אל לכם להסיק מהמספרים האלה שזו הייתה תצוגת תכלית שלו. היא לא הייתה כזו, וזה בדיוק מה שכל כך יפה בהתפתחות המטאורית שלו כשחקן כדורסל שלם.
קלארק עדיין מנהל משחק לא מספיק אחראי: יותר מדי פעמים הוא מסתבך באיבודי כדור שאפשר למנוע, כששני שחקנים מתנפלים עליו רחוק מהסל. לא תמיד קל להכיל את בחירת הזריקות שלו, ובחלק מהדקות המשותפות עם לוני ווקר אפשר ממש להרגיש את הגעגועים לאיפה לונדברג צורבים בבשר של אוהדי מכבי.
אבל כשקלארק תוקף את הסל בנחישות, ודוחף את ההתקפות קדימה עם המהירות הטיגריסית שלו, הוא מקבל, ככל שמתקדמת העונה, יותר ויותר החלטות נכונות. אחת מהן הייתה אתמול עם ה-אסיסט של המשחק לשלשה של רומן סורקין מהפינה. פעמיים היו לו מהלכי סוף שעון קריטיים ממש בסופי רבעים.
13.7 נקודות ב-47.1% עם 3.7 אסיסטים - אלה המספרים של קלארק ב-12 המשחקים האחרונים. מכבי ניצחה ב-8 מהם. זה אומר הכל.
אושיי בריסט הרוויח את זה שנשמור אותו לסוף, כי משחקן שהיה מועמד להחלפה, הוא ממצב את עצמו כשחקן שאין לו תחליף. עדיין אפשר לראות אותו טועה ברוטציות הגנתיות ועושה שטויות מסוגים שונים, בעיקר מסוג "עבירות שאפשר היה לא לעשות", אבל הוא היה ויהיה העוגן ההגנתי של מכבי בכל משחק מחדש.
גוף גדול שמשנה זריקות, יכול להחליף על כולם וחונק כוכבים של היריבה. באחד המהלכים הכי זכורים מאתמול הוא עצר אחד אחרי השני את ננדו דה קולו ואז את ווייד בולדווין, בדרך לאיבוד כדור של פנר. אם רציתם לדעת איך נראה שואו-טיים בהגנה, אז ככה.
אבל זו כבר לא רק ההגנה ולא רק הריבאונדים שמחזיקים את מכבי פעם אחר פעם (7 אתמול). בריסט, ולא בפעם הראשונה, כבר מראה גם בהתקפה הרבה יותר מניצוצות. פעם הוא חותך לסל בדרך לדאנק, ופעם הוא קולע שלשת קלאץ' מהפינה, אפילו שהיא לא הייתה מאוד אופיינית.
הניצחון הזה, כמו רבים אחרים של מכבי בתקופה האחרונה, רשום גם על שמו. הוא כבר מזמן לא רק חוטב עצים שאוסף פירורים. הוא שחקן שמכבי תתקשה לנצח בלעדיו משחקים כאלה.
מאז אותו הפסד במילאנו בבלגרד לפני ארבעה חודשים מכבי עומדת על מאזן 6:13. למרות פציעות של שחקני מפתח ונחיתות מובנית בסגל מפתיחת העונה, היא נשארת עומדת, אוספת כצידה לדרך גם משחקים פחות חלקים, יודעת לשמור על ההובלה שהיא לוקחת במשחקים שהיא שולטת בהם בבטחה בניגוד לפתיחת העונה, ומביאה לידי ביטוי דווקא עכשיו את כל מה שהיא הראתה שהיא יודעת.
אחרי ניצחונות דרמטיים בהיכל אמרו שוב ושוב שחקנים במכבי, בצדק: "בבלגרד, בתחילת העונה, לא היינו מנצחים את זה". אז הנה, אתמול הגיעה פנר עם טיילן הורטון-טאקר (ממנועי ההתקפה של הטורקים שמכבי הצליחה להצר את צעדיו) והאקסים המיתולוגיים שלה לבלגרד שהיו גם הם בערב חלש, ומכבי ניצחה. בזכות, כי הגיע לה.
הסיכויים לפלייאין עדיין נמוכים, בעיקר בגלל תוצאות היריבות הישירות שלה שלא מאירות לה פנים שבוע אחרי שבוע. בשביל שזה ייגמר במקום בעשירייה, מכבי תצטרך לעשות 6 מ-6. אולי גם 5 מ-6 יספיקו. אבל לפעמים, הדרך היא החשובה. גם קטש יודע את זה. בימים עם כל כך מעט נקודות אור להיאחז בהן, מכבי של התקופה האחרונה היא חתיכת פרוז'קטור בשביל האוהדים שלה.