נתחיל מההתחלה. או בעצם, מתחילת הסוף של מכבי תל אביב כקבוצה במשבר קטטוני. אי שם מעבר לקשת, במאזן 10:4 אחרי שחרב הפיטורים הורדה מעל צווארו של עודד קטש, מכבי חזרה אל הקהל שלה בכור מחצבתה ביד אליהו. גם הוותיקים שבאוהדי מכבי לא ישכחו את החיוכים שאיתם עלו השחקנים לחימום בהיכל נגד וילרבאן. אלו היו חיוכים של אושר אמיתי, של חיילים שחזרו הביתה אחרי שנתיים מנוכרות, קרות וארוכות בבסיס מרוחק, של שחקנים שלא האמינו שיזכו להגיע לארץ המובטחת, ופתאום נוגעים בה.
מאז ועד אתמול, אולי למעט שבוע קשה בספרד, מכבי תל אביב היא קודם כל ולפני הכל קבוצה מחייכת. תכף נגבה את זה בכדורסל, ויש הרבה דרכים לעשות את זה, אבל לא סתם החיוכים האלה מילאו אתמול את המסך אחרי ההצגה של מכבי במונאקו. משבוע לשבוע מכבי מנסה להגדיר מחדש את הקלישאה השחוקה "הניצחון הכי גדול\מרשים\בוגר העונה", ובכל שבוע מייצרת סיבות להחיות את הדיון בשאלה מהו הניצחון הזה. ה-86:91 אמש ננעץ ללא ספק בטופ 3.
מחקר באוניברסיטת ברקלי הראה בעבר כי כמות המחוות הפיזיות בקבוצה עשויה לנבא את מידת הצלחתה. בתגובה, פיניקס החלה למדוד ב-2016 את מספר הכיפים ששחקנים מחלקים זה לזה. ועדיין, לא תמיד החיבור האנושי בקבוצה מנבא באופן ישיר הצלחה מקצועית. במקרה של מכבי תל אביב, הקשר מובהק מתמיד.
את ניתוח הניצחון של מכבי מתבקש לפתוח באמירה הזו, כי לא בפעם הראשונה, קשה מאוד לבחור גיבור אחד לניצחון של מכבי. זה אומר הכל. ביורוליג בחרו אתמול כ-MVP את ג'יילן הורד, שסוף סוף ניער מעצמו את התסכול והספק-אדישות שאפפו אותו לאורך חלקים בעונה, ופשוט חזר להיות ג'יילן הורד הלא כל כך ישן והטוב מאוד. הורד של המשחקים האחרונים שוב מזהה פרצות בהתקפה, נכנס בכוח לסל, מסיים חזק מהלכים, קולע לאחרונה שלשות קלאץ' והכי חשוב - עדיין מחזיק בתואר ראש מחלקת הכדורים החוזרים בקבוצת ריבאונד הגנה בעייתית מאוד. התרומה ההגנתית שלו כשחקן ארוך שיכול לשמור על גארדים כמו מייק ג'יימס עדיין חשובה לעין שיעור.
ויש גם את לוני ווקר.
בדקות הראשונות ההשתוללות של ווקר הזכירה סיטואציה של גוף בריא שדוחה בניתוח השתלה של איבר חדש. כמו שקטש אמר אחרי נס ציונה, ווקר שוב עשה ווקר. לא בקטע טוב. אחרי 1 מ-4 לשלוש תוך שלוש דקות, קטש המסוחרר הבין את הרמז והוציא אותו כדי לחזור ליסודות, וגם לשפיות. ווקר ברגעים חסרי המצפון האלה הוא האנטיתזה המושלמת לכדורסל התנועתי, הנכון הקבוצתי והמחובר שהביא את מכבי לאן שהיא היום. זה לא גורם לקטש לשכוח מה יש לו בידיים. הוא ידע להחזיר את ווקר בדיוק ברגע הנכון כדי שיסיים את הרבע עם שלשה טיפוסית על הבאזר, ולראות אותו בהמשך מקבל החלטות חכמות ומנצל את ההתנפלות עליו כדי למצוא שחקנים פנויים ברגעים הנכונים (בדרך ל-5 אסיסטים). בין אם אלה ניצנים של השתלבות בריאה ומחודשת, ובין אם פשוט אינסטינקטים חדים של כוכב על, התוצאה הושגה. עד שאיפה לונדנברג יחזור, לוני ווקר הוא שוב בעל הבית. כאילו לא הלך לשום מקום.
ועוד לא דיברנו על סורקין.
כל הכתרים והתארים כבר הוצמדו לראש שלו בשבועות האלה, אבל לסורקין כרגיל זה לא מזיז. הוא נשאר הסנטר\פאוור פורוורד שעושה הכל על המגרש בעונה מופתית, הכי טובה של שחקן ישראלי במכבי מזה שנים רבות. אתמול הוא היה אחד הנהנים העיקריים מהיכולת של ווקר לשחרר את הכדור תוך כדי חדירה, וכרגיל, קלע שלשה מכריעה שהחזירה למכבי את היתרון ברגע המפתח של הערב (מ-76:75 ל-76:78). ב-8 המשחקים האחרונים - מכבי ניצחה ב-6 מהם - סורקין עומד על 44.4% לשלוש. בכל המשחקים האלה פרט לאחד לקח לפחות שלוש זריקות מחוץ לקשת. מספרים בלתי נתפסים, שמנסחים בדיוק את סיפור הקפיצה המטאורית של סורקין כשחקן כדורסל שלם ומוביל.
ומה עם אושיי בריסט?
השחקן שמכבי התלבטה אם לשחרר, שיועד להיות בונזי קולסון לעניים אבל הזכיר יותר גרסה מוגדלת של דיאנדרה קיין, הוא שוב חלק בלתי נפרד מניצחון חוץ אדיר. עד לא מזמן זה היה מופרך להעלות מילים כאלה על המקלדת, אבל נכון לסוף פברואר, למכבי פשוט אין תחליף לאושיי בריסט. אין תחליף ליכולת שלו לחנוק שחקנים בהגנה, גם אם לא פעם ולא פעמיים הוא לוקח החלטות לא נכונות בשני הצדדים של המגרש. אין תחליף לדברים הקטנים-גדולים שהוא מביא, ולריבאונדים הקריטיים בהתקפה. ואין סרט שמייק ג'יימס (אולי במשחק הכי גרוע שלו נגד מכבי ת"א בקריירה, בערב של 0 מ-5 ל-3), אלי אוקובו ונמניה נדוביץ' מסיימים ערב בלהות משותף של 2 מ-17 לשלוש בלי בריסט, גם אם לא היה לו קשר ישיר לכל ההחטאות. ההגנה של מכבי עדיין אוורירית וחדירה, אבל בריסט הוא העוגן שלה. זה המון, ובשלב הזה כבר מספיק בשביל לשמור עליו גם לעונה הבאה.
ואולי גם על ג'ף דאוטין?
טוב, אולי הגזמתי. מחילה. אבל זה פשוט בלתי אפשרי להתעלם ממה שדאוטין עשה אתמול. קטש זרק אותו קפוא לגמרי להר געש של רבע אחרון במשחק שיכול לחסל עונה, למרות שיכול היה לבחור בתמיר בלאט, וקיבל מדאוטין הובלת כדור אחראית, סל קלאץ' מחצי מרחק בסוף שעון וקליעות עונשין (3 מ-4) - הכל בבגרות מפתיעה של שחקן מושמץ שמראה שגם עכשיו, צריך לסמוך עליו יותר. היכולת שלו להוריד מעצמו אחרון את האימונית ולשחק כמו ששיחק בלחץ שיא, היא חלק ממה שהופך את מכבי תל אביב לקבוצה הבריאה והחמה שהיא.
בזכות עודד קטש.
כל 12 השחקנים שלו קיבלו אתמול דקות משמעותיות. במשחק יורוליג קובע. 11 מתוכם קלעו נקודות. נסו להיזכר מתי זה קרה. זאק הנקינס הוזעק ממעמקי הספסל בגלל בעיית העבירות של סורקין ונתן רגעים טובים. גור לביא שוב נצץ. ג'ון די היה ג'ון די. תמיר בלאט הפעיל את סורקין בהרמוניה מושלמת. עודד קטש סומך על כולם, משתף את כולם, יודע לתמרן בין פציעות של השחקנים המובילים (לפני חודשיים ווקר, לפני שבועיים לונדנברג, אתמול קלארק) וגם בין סגנונות משחק (עם ווקר ובלעדיו), תוך כדי משחקים ותוך כדי עונה. אין דרך אחרת לומר את זה, ואין איך להקטין את זה. עונת האימון הזו של עודד קטש היא לא פחות ממעשה אמן.
האיש שלא אמור היה להיות כאן, לפי כל הדיווחים והשמועות, הוא מי שמקרב את מכבי עוד ועוד אל הבאר. 9 משחקים לסוף העונה. רק 2 מתוכם מול קבוצות טופ 10. וריח הפלייאין מתחזק. 7 ניצחונות כנראה יספיקו, אולי גם 6. אבל גם אם הם לא יושגו, זה כבר לא משנה. מה שעודד קטש עושה העונה במכבי תל אביב כבר לא יישכח לעולם.