בזמן שרוב הספורטאים בגיל שלו עדיין לומדים איך לשרוד את המעבר בין נוער לבוגרים, בנבחרת הג'ודו כבר מדברים על יצחק אשפיז במונחים אחרים, וכך היה עוד לפני ההישג המדהים שלו בגרנד סלאם פריז, שם זכה במדליית ארד אחרי שהדהים בדרכו לשם את המדליסט האולימפי ריוג'ו נגאיאמה.
מעבר לכישרון, לא כהבטחה, אלא כמי שמכוון הכי גבוה שיש. ואם לשפוט לפי מי שמתאמן לידו ביום-יום, הוא גם מתכוון לכבוש כל יעד שהציב לעצמו. "זה ספורטאי שהצוות המקצועי לפעמים צריך להגיד לו להוריד הילוך", מספר גורם בכיר באיגוד הג'ודו. "החדות שאיתה הוא מגיע לכל מעמד, בכל יום, זה משהו נדיר. מבחינתו הוא מגיע לקחת זהב בכל תחרות".
מי שמכיר אותו מקרוב מתאר שילוב שלא רואים הרבה. כזה של צניעות מוחלטת בשילוב חוסר פחד. הוא לא מדבר הרבה, לא מחפש כותרות, באינסטגרם שלו תמצאו רק ג'ודו, אבל על המזרן הוא לא רואה בעיניים. "הוא מהספורטאים הכי יציבים ובטוחים בעצמם שיש בענף", מעיד חבר לנבחרת. "לא משנה מול מי הוא עולה, הוא שם כדי לנצח. ווינר".
אם מישהו חושב שמדובר רק במכונת קרבות מפספס את הסיפור הרחב. מאחורי הג'ודוקא הצעיר יש גם סקרנות וראש שלא מפסיק לעבוד. לא הרבה יודעים, אבל בגיל 11 הוא סיים במקום השלישי בחידון התנ"ך העירוני בראשון לציון. פרט קטן שמספר לא מעט על היכולת שלו להתמסר, ללמוד לעומק ולהתחרות גם מחוץ למזרן.
האובססיה לג'ודו לא נולדה מחלום גדול או באקדמיה נוצצת. את צעדיו הראשונים הוא עשה דווקא כחלק מחוג בקאנטרי בעיר מגוריו. המשפחה שהייתה מנויה בקאנטרי גלי הדר, ויצחק הגיע למועדון הג'ודו של המאמן עידו רומי פשוט כעוד מנוי. ילד שבא להתאמן בלי רעש ובלי ציפיות גדולות. במקביל הוא בכלל חילק את זמנו בין שני עולמות, ג'ודו וקראטה. בשלב מסוים נדרש לבחור והלב, כמו גם האופי, משכו אותו אל הג'ודו.
מאז, השיגעון רק הלך והעמיק. "הילד חולה ג'ודו בצורה בלתי רגילה", מספר חבר נוסף בנבחרת. "הוא רואה את כל התחרויות, כל המשקלים, מכיר יריבים מכל העולם. עכבר ג'ודו אמיתי". בזמן הטירונות, כשלא מעט ספורטאים נאלצים להוריד עומס או לוותר על תחרויות, אשפיז עשה בדיוק ההפך. לקח איתו חליפת ג'ודו, קם בארבע בבוקר כדי להתאמן, מצא אוקה (בן זוג לאימונים) ובכל פעם שיצא הביתה בסופ"שים הגיע ישר לאימונים והמאמנים בוינגייט היו מופתעים. "אחרים היו מוותרים על התחרות", מסר גורם באיגוד, "הוא חזר מהטירונות כדי לטרוף את המזרן בפריז".
גם בגישה המקצועית שלו הוא בולט. כשהוא מקבל הערה? קודם מבצע. שומע עצה? מיד בודק. ורק אחר כך מחליט אם זה מתאים לו. בלי אגו, בלי היסוסים ובלי ויכוחים מיותרים. באחד האימונים זה כבר קיבל שם. אחד המאמנים אמר לספורטאים שלו להתחיל לחשוב "יצחקית". כלומר, לא לחפש קיצורי דרך, לא להתווכח עם התהליך, אלא לבצע, לבדוק, ולדרוש מעצמך את המקסימום כל יום מחדש.
מספרים עליו שהוא מסוג הספורטאים שהכי כיף לאמן. כזה שמתמסר לתהליך, סומך על הצוות ולא מבזבז זמן על שאלות. בנבחרת לא ממהרים להכתיר יורשים או לסמן כוכבים, והדרך לפסגה עוד ארוכה. אבל כשכמה קולות שונים של ספורטאים ואנשי מקצוע מדברים באותו טון, קשה להתעלם. אם לשפוט לפי הקצב, המחויבות והרעב, ייתכן מאוד שכבר לא מדובר בשאלה של אם, אלא של מתי. והג'ודו הישראלי, כך נראה, כבר מסמן את האיש הבא.