על האש
כשדייויד בקהאם השלים את המעבר ממנצ'סטר יונייטד לריאל מדריד בתקופת הגלקטיקוס, התייחסו אליו בספרד כאל אייקון פופ עולמי שהובא כדי להיות ה"פנים" של הפרויקט ולאו דווקא לשחק כדורגל. כשגילו להפתעתם שהוא דווקא לא רע בכלל גם עם הכדור, קפטן נבחרת אנגליה דאז אמר להם: "אני אוכיח לכם שאני הדבר האמיתי". אתמול (שני) בטרנר - כשהלחץ היה אך ורק עליה, אבל הפוקוס היה כמעט כולו על בית"ר ירושלים - הפועל באר שבע הוכיחה שהיא הדבר האמיתי.
נדירים המקרים בהם קבוצה מגיעה למפגש המוגדר כ"משחק עונה" כשהיא כל כך פייבוריטית, אף על פי שהפער בינה לבין יריבתה עומד על נקודה אחת בלבד. פרט לעובדה שלא הפסידה לה מאז סוף 2019 ורק פעם אחת ב-37 העימותים הקודמים, הפועל באר שבע קיבלה את בית"ר ללא שניים מהברגים המרכזיים שלה (מיגל סילבה ועומר אצילי) ואחרי שבועיים רעים בליגה והדחה מהגביע. עמדת יתרון כה מובהקת יכלה להיות לה לרועץ, אבל המוליכה התעלתה לגודל המעמד והזכירה לכולם שגם אחרי המשברון שגרם לה לאבד את הפסגה - האליפות העונה תלויה אך ורק בה.
בריאיון הטעון בסיום המשחק, ברק יצחקי נגע בחלק מההבדלים ולא טעה. באר שבע מורגלת למאבקי צמרת בעידן אלונה ברקת, והיא בעיקר מוצר מוגמר. פרט לתיקונים קלים, כולל מקצה שיפורים נוסף בחלון הנוכחי, הסגל הזה רץ עם רן קוז'וך עונה שנייה ברציפות ופיתח הרגלים ברורים וחיבור מיוחד. וזה בא לידי ביטוי במשחקים הגדולים: תשע נקודות מצמד המפגשים עם בית"ר ומהמשחק הביתי מול מכבי תל אביב. שלושה ניצחונות - כולם על חודו של שער.
בעונה שעברה, למי ששכח, באר שבע לא הצליחה לנצח את מכבי תל אביב בארבעת המפגשים הישירים (שני הפסדים ושתי תוצאות תיקו) ושילמה את המחיר ממש לפני קו הסיום. הלקח נלמד, והוא אמור להביא צלחת.
על הדרך
הקרב על הכרטיס האחרון לפלייאוף העליון עדיין פתוח, ולהפועל פתח תקוה יש את לוח המשחקים הקשה מבין המתחרות, אבל כל תוצאה פרט לכניסה שלה לשישייה תהיה עוול מוחלט. בניגוד לעליות הקודמות שלה, הפעם להפועל פתח תקוה הייתה דרך ברורה עוד מראשיתה. עומר פרץ המשיך בקו שלו, עם כדורגל חיובי ומהיר גם מול קבוצות עדיפות, לא חשש לרוץ חצי עונה עם הגנה כל-ישראלית ונתן קרדיט מחודש לזרים שכבר היו בדרך החוצה (בוני אמיאן ומארק קוסטה) והרוויח אותם בגדול.
בשבת, בקרב ישיר על הפלייאוף שהסתיים בניצחון ראשון בסכנין מאז נובמבר 2008, הפועל פתח תקוה שיתפה תשעה שחקנים שהיו בעונה שעברה בליגה הלאומית. מתוכה, רק קלה ושביט מזל עשו זאת בקבוצות אחרות. הנאיביות הפציעה לא פעם במהלך העונה, אבל בסופו של דבר הבסיס האיתן הזה יכול להוביל את המלאבסים למיקום הכי גבוה שלהם מאז 2001/02.
נכון, זה עוד רחוק מימי התהילה של רצף האליפויות בתחילת שנות ה-60' ואפילו מהסגנות האחרונה ב-1996/97, כשהמנהל המקצועי הנוכחי היה המאמן. אבל אחרי שנות דשדוש מייגעות בליגה הלאומית, זו עשויה להיות תחילתה של הגאולה.
על הדבש
מכבי תל אביב לא תנחית חלוץ ביום וחצי שנותרו לסיום חלון ההעברות הזה. כך לפחות הצהיר רוני דיילה לאחר עוד רביעייה בליגה, הפעם לרשת מכבי בני ריינה. לפני שבועיים, הכרזה כזו כנראה לא הייתה עוברת בשקט. לכולם היה ברור שזו עמדה בה מכבי תל אביב משוועת לחיזוק, בטח אם היא עוד חולמת על קאמבק ואליפות שלישית ברציפות. ואז בא סייד אבו פרחי.
את שלושת הניצחונות המשכנעים עוד כדאי לקחת בערבון מוגבל - דיילה באמת לא יכול היה לבקש כניסה נוחה יותר לתפקיד. את היכולת של אבו פרחי - ממש לא. אם בעונת ההשאלה בבני ריינה הוא הרשים בזכות המהירות ויכולת הכדרור, כשחקן קו שלפרקים אף שיחק ממש כמגן, כעת אבו פרחי מזכיר שהוא קודם כל חלוץ. וזו לאו דווקא הסיומת (שני השערים האחרונים היו בפנדלים) או העבודה ברחבה, אלא הפעולות מחוצה לה והבנת המשחק.
אתמול הוא הוביל מתפרצות, ירד לאחור כדי לפנות שטחים לדור פרץ ועידו שחר, סיפק שני בישולים ויכול היה לסיים גם עם ארבעה, אלמלא ההחמצות של חבריו. ופוטנציאל ההתקדמות עצום, בטח בגיל 19. לא פלא שאוניון ברלין כבר עוקבת.
על העוקץ
מכבי חיפה היא הקבוצה שנהנתה מיתרון מספרי במשך הכי הרבה זמן העונה. בדרבי היא ידעה לנצל הרחקה של סאנה גומס בדקה ה-28 כדי להשיג יתרון מהיר (שבע דקות לאחר מכן) בדרך ל-0:2, ומול בני ריינה האדום של אלכסה פייץ' בדקה ה-20 הגיע במצב של 0:1 והקל עליה להמשיך לרביעייה, אבל שני המקרים בטדי - אצל שני מאמנים שונים - הזכירו את הבעיה הגדולה שהפתרון אליה נדחה כנראה שוב לקיץ. מול בית"ר במחזור השני, עוד בעידן דייגו פלורס, לא השכילה מכבי חיפה להימנע מ-0:0, ובשבת הניעה עצמה לדעת וכבשה רק שער אחד ב-1:1 מול הפועל ירושלים, ששיחקה ב-10 שחקנים החל מהדקה ה-22.
זה כבר היה עם ברק בכר. שני מאמנים, כל אחד מהם ניסה לצאת מהסיטואציה בדרכים שונים, ושניהם כשלו. פעם נוספת הדשא הפגום של טדי ראה כמות מסירות עצומה והנעת כדור חסרת תכלית. כי לירוקים אין מספיק שחקנים (או בכלל) שיכולים לפרק קו הגנה במסירה אחת. מיכאל אוחנה הוא כנראה היחיד, אבל עשה מעל ומעבר כמי שהובא כשלישי בהיררכיה. הוא לא יכול להחזיק את עמדה מספר 10 במכבי חיפה, בטח לא בסדרה של שלושה משחקים בשבוע.
אבל לפי ההתנהלות בחלון, נראה שאין דחיפות. אחרי שנתיים בלי קשר 6, מה זו שנה אחת בלי 10?