ברק יצחקי ישב אתמול (ראשון) במסיבת העיתונאים לפני משחק העונה נגד הפועל באר שבע הערב (20:30) וניסה, כמו תמיד, לשדר שפיות. האכזבות האחרונות? הוא הזכיר "רצף שלא היה פה הרבה זמן". ירידה ביכולת? "הורדנו מהקצב שלנו - עם הכדור ובמיוחד בלי הכדור". משחק עונה? עבורו "זה רק משחק אחד ושום דבר לא ייגמר גם בהפסד".
יצחקי הוא מהבודדים בבית"ר ירושלים שחווה לחץ של מאבקי אליפות. הוא גם מהבודדים במועדון שמבין עד הסוף את הטרלול הזה שנקרא בית"ר ירושלים. לכן, הוא כנראה מבין היטב את המשוואה הפשוטה. הלחץ (מסביב) משפיע על (משחק) הלחץ ומכאן הנפילה שבאה בתזמון רע רגע לפני משחק עונה אמיתי, משהו שבית"ר לא חוותה שנים. יותר מדי שנים.
עכשיו, נסו לקרוא את הפסקאות הבאות כשאתם מנוטרלים עד כמה שאפשר מהשפעות רגשיות, ספורטיביות ופוליטיות. בית"ר ירושלים היא יצור חי עם דופק, ילד שעובר ברגע בין התלהבות קיצונית לעצבים חסרי שליטה. בית"ר משוגעת בטוב וברע, בית"ר מוציאה אמוציות ומרתקת אליה גם את האוהד האובייקטיבי. משה זיאת, הפאנליסט של ציון 3 המעולים, אמר לא פעם ש"כשבית"ר שמחה, המדינה שמחה".
במובן הזה, בית"ר היא יותר "הדופק של המדינה" מה"הדגל של המדינה", כמאמר השיר המפורסם. כשבית"ר רצה לאליפות, אנשים מוכנים לרוץ אחריה עד הגגות באשדוד, לקנות כרטיס לכל מקום, לעמוד בפקקים ובתורים כדי להיות חלק מהתופעה. זה מרגיש כאילו כמעט כולם אוהדי בית"ר, בין אם הם טרמפיסטים או אוהדים שנזכרו מחדש באהבה ישנה. פתאום, גם בתי הספר במעוזים האדומים של צפון תל אביב התמלאו בילדים שלובשים חולצות של בית"ר.
כן, גם למכבי ולהפועל תל אביב, למכבי חיפה, לבאר שבע, לנתניה יש אוהדים נפלאים שהולכים עם הקבוצה לכל מקום, אבל בבית"ר הכל קיצוני, הכל על 200, הכל משוגע. רק המחשבה שהנה, השנה זה יכול לקרות, גרמה לכולם להוציא את הטירוף החוצה בכל הכוח. פתאום העונה הזאת הפכה להכל או כלום. ובתוך כל השיגעון הזה, עומדות שתי דמויות שצריכות לשדר החוצה ובעיקר פנימה שפיות. להחזיק את הכל לפני שהכל מתפרק.
אלמוג כהן הוא האיש מאחורי הקלעים שנמצא במוקד משחק העונה. אביהם הרוחני של שני המאמנים שיתמודדו ראש בראש. כהן הביא מימיו כשחקן אינגולשטאט את האמונה במשחק הלחץ, ואיפשהו שם, בגיל 26, הוא הבין שעתידו יהיה להיות מנהל ספורטיבי שמאמין בחינוך מאמנים, אחד שבא לשפר את המאמן שתחתיו.
"רלף הזנהוטל החדיר בנו אמונה שאנחנו הקבוצה שלוחצת הכי טוב באירופה, ועד היום זה מוביל אותי לאן שאני הולך", אמר כהן בראיון ל"בונדספוד", פודקאסט הבונדסליגה של ספורט1. "אני רוצה לשכנע שזו הדרך הכי טובה והכי יעילה גם לצמצם פערים וגם לפתוח פערים. זו שיטה הכי קשה לאימון. הכי קשה לאמן לחץ כי מספיק שאחד לא עושה את זה וזה נראה רע. כשמאמנים לחץ זה 100 אחוז או שאתה לא עושה את זה. רלף רנגניק אמר שלחץ זה כמו היריון. אם אתה רוצה שהוא יהיה מושלם, צריך ללכת עד סוף הדרך".
רן קוז'וך היה התלמיד הראשון. "רן ואני חברים מאוד קרובים", סיפר כהן. "התחברתי אליו תוך כדי הכדורגל. התחברנו לרמה של חברים כמו אחים. בשנה שעברה הרגשתי שאנחנו לא מוכנים לרוץ לאליפות. ידעתי שבסגל מצומצם, אנחנו נקרוס. השנה אני לא חושב ככה. הקבוצה מפתיעה גם אותי בשיפור ובבגרות. ישבנו אצל חבר משותף לפני תחילת העונה ואמרתי לו: 'נהיה השנה בתחרות קשה'. הוא ענה שיהיה לנו קשה מאוד. רן מעריך אותי. כשאמרתי לו את זה, הוא שם בראש שלו. לכן השנה אנחנו מדברים פחות על כדורגל".
קוז'וך החליף אז בנתניה את בני לם והלך אול אין עם הרעיונות המקצועיים של המנהל הספורטיבי שלו. בהמשך דרכו, חידד אותם ושיפר אותם. יצחקי הוא פרופיל שונה. שחקן עבר גדול שהשם שלו הספיק לו כדי לחסוך את הדרך שעבר קוז'וך מעוזר מאמן בלאומית עד מאמן ראשי שרץ לאליפות. בדבר אחד שניהם דומים, הם התמסרו לשיטה.
"הם עושים את זה בצורה די דומה, לא רק הלחץ, גם הנעת הכדור והמהירות של המשחק. יש קווי דמיון בין המאמנים", מנתח אורי אוזן. "הם מאמנים מודרניים ואינטליגנטיים שאוהבים כדורגל. באר שבע הפכה את קוז'וך ליותר פרגמטי. הכסף עזר לו לבנות סגל שמתאים בדיוק למה שלמד. "יש לו יכולות להניע כדור מאחור גם תחת לחץ. בפתח תקווה למשל, היה משחק בבלומפילד מול מכבי תל אביב שכל כדור עומק פירק את קו ההגנה וזה נראה רע, אבל הוא המשיך עם אותה הדרך - לחץ גבוה, שחקן מול שחקן, שמירה אישית על כל המגרש. בבאר שבע הוא הוסיף עוד אלמנטים. שחקן כמו ונטורה עשה את ההבדל כי הוא מחפה על כולם ומאפשר יותר שקט בלחץ. ברגע שיש לך שחקנים, כאלה יכול לעשות את זה יותר אינטנסיבי ובמשך יותר דקות".
בעוד שקוז'וך ייצר סביבו שקט יחסי, יצחקי עדיין במקום שבו הלחץ צריך לעזור לו לצמצם פערים תקציביים. הבעיה התחילה כשדברים עבדו טוב מהמצופה. "אולי בית"ר עלתה למקום הראשון מוקדם מדי", ממשיך אוזן. "שם התחיל הלחץ. ודווקא כשהתחיל הלחץ, השחקן היחיד שמכיר את לחצים כאלה פצוע. אצילי השחקן הכי חשוב בהתקפה לטעמי כי במשחקים הגדולים לו יש את הניסיון והיכולות לייצר מכלום. גם בעונה שעברה קבוצות למדו את בית"ר ולא הייתה לה תכנית ב'. יהיה מעניין לראות אם בית"ר תייצר אחת כזאת. יצחקי צריך לשהות כדי לגרום לבאר שבע לחשוב".
הלחץ שיתק את בית"ר בשבועות האחרונים והתוצאות ייצרו תחושה שאחרי שהכל הלך עכשיו הכל קורס. מעין סערה מושלמת שעובדת לשני הכיוונים. כי כשבית"ר רדפה אחרי המשחקים באשדוד ובגביע מול בני יהודה, כשהיא ספגה מול הפועל חיפה, היא איבדה לחלוטין את הסדר שלה, התחילה להשתולל, הפסיקה להיות הקבוצה החכמה וקרת הרוח שהיא הייתה רק שבועיים קודם לכן. היא נתנה לשיגעון להשתלט. היא היססה וכשהיא היססה, הקונספט הפסיק לעבוד. הלחץ השפיע על הלחץ.
מה יקרה בטרנר? "כשלוחצים את בית"ר היא בבעיה. בית"ר לא באה עם ביטחון ומשחק הלחץ דורש ביטחון. באר שבע תחזיק יותר בכדור וזה יהיה טוב לבית"ר. היא צריכה לשקול לוותר על הלחץ ועל הכדור, לא צריכה להניע בכוח, אלא לשחק על המהירות, למשל של מוזי. בשנה שעברה במשחק מול באר שבע מכבי תל אביב דילגה דרך צד ימין ואושר דוידה חגג".
משחק עונה דורש ניסיון. באר שבע של בכר הייתה צריכה להוריד את קוף בלומפילד מהגב ולמדה, משחק אחרי משחק, איך להתמודד במשחקי עונה. באר שבע של קוז'וך נפלה בעונה שעברה במפגשים הישירים מול מכבי ת"א. בית"ר לא מכירה משחקי עונה. כל מה שהיא חווה זה את העוצמות הפסיכיות שמסביב. עוצמות שיכולות לדחוף, אבל גם לשתק, עוצמות שצריכות לחפות על החיסרון העצום - הניסיון במעמדים כאלה.
"יש אנשים שלחץ משתק אותם ויש אנשים שפורחים בלחץ", אמר כהן. "הם מביאים את עצמם כשקשה, כשלא הולך, ומרימים את כולם. יצחקי ואברמוב יודעים שאני בן אדם של דרך, שלא משתולל אחרי שמנצחים. יצחקי גורם לי להיות דרוך כמו שלא הייתי אף פעם. ככל שהלחץ יותר גדול, ככה צריך להיות מדויקים".