קווין דוראנט השיג כל מה שביקשנו ממנו, ואיכשהו זה עדיין לא מספיק. לאחרונה הוא עקף את דירק נוביצקי בטבלת קלעי כל הזמנים, וטיפס למקום השישי, עם 31,681 נקודות. בגיל 37 KD מסתכל מעליו ורואה מעליו שמות שהם אבני הפינה של הליגה הזו. (פלוס קארל מאלון, הדוגמה המי-יודע-כמה שאם אתה מרוויח למישהו מספיק כסף, יחליקו לך על כל דבר). בעוד 612 נקודות, השם הבא שדוראנט יעבור יהיה מייקל ג'פרי ג'ורדן. ובזמן שההישגים המקצועיים שלו לא מוטלים בספק, דוראנט, האדם, לא עובר לכולם חלק בגרון.
דוראנט היה השחקן הכי טוב בקבוצה הכי טובה בהיסטוריה. פעמיים. מוטציה של שוטינג-גארד בגובה של סנטר. אחד הסקוררים הכי טהורים שהמשחק הזה ראה. מכונת התקפה מודולרית שיוצרה במעבדה של סרטי מארבל. כשאומרים עליו שהוא הקדים את זמנו, זה לא מדויק. המשחק של דוראנט לא רק הגיע מהעתיד, הוא עיצב אותו. דורות על גבי דורות של אנשים גבוהים במיוחד ניסו לחקות אותו. הם לא הצליחו, אבל הם גם הביאו איתם את מהפכת הפייב-אאוט, וביגמנים עם כישורים של גארדים ויד חופשית לעשות מה שהם רוצים על המגרש. דוראנט הוא המפתח לכל זה. אז מה הבעיה שלו? מה הבעיה שלנו?
לדוראנט תמיד היה צל מעליו שהסתיר לו את השמש. שני בדראפט לגרג אודן, שני מאחורי לברון ג'יימס כל החיים. שני במירוץ ה-MVP שלוש פעמים. נמאס לו להיות שני, הוא אמר את זה בעצמו. אז ב-2016 הוא עשה מה שלברון עשה ב-2010, ובחר לו קבוצה לאליפות. הוא ידע שזה יבוא עם באקלאש והכין את עצמו. מעבר של סופרסטאר לקבוצה שניצחה 73 משחקים מביא איתו הרבה הייט.
וכך היה. דוראנט היה השחקן הכי שנוא ב-NBA, אולי הוא עדיין אוחז בתואר המפוקפק. אבל זה מילא. למה זה מרגיש כאילו הוא בעצמו לא מרוצה מההישגים שלו? 'חשבתי שהאליפות תמלא בי חור מסוים, אבל זה לא קרה'. הוא הודה בראיון ב-2018. אישית, הציטוט הזה רודף אותי. יש בו משהו שהוא כל כך חשוף ואישי, ואיכשהו כל כך אוניברסלי. המרדף שלנו, לא משנה אחרי מה, כמעט אף פעם לא נגמר במנוחה, בשלווה או בתחושת מיצוי. או שקו הסיום ממשיך להתרחק מאיתנו, או שאנחנו פשוט מזפזפים למרדף הבא. דוראנט, בדרכו הכנה ונטולת המניירות, פשוט הניח את זה מולנו, ואני מכבד אותו על זה.
למעשה דוראנט הוא אחד מהשחקנים הכי אנושיים שראינו. אוקיי, זה ניסוח עקום. הם כולם בני אדם, פשוט עם דוראנט יותר קל לראות את זה. התרגלנו לחשוב על גיבורי העל האלה בתור ישויות על-אנושיות, על המגרש, אבל לא רק. הלייף סטייל, הזוהר. והציטוטים הקלישאתיים… שיהיו בריאים. חלק מהכוכבים האלה לא דיברו מהלב בחיים שלהם. בתוך אוקיינוס של פייק, דוראנט תמיד היה אי קטן של אותנטיות. זה לא תמיד בא לנו טוב, לראות בנאדם בגילו ובמעמדו מתווכח עם ילדים ובוטים בטוויטר. יש טעם חמצמץ כשרואים מישהו עם קריירה כמו שלו יורד אל העם ככה. מתפלש בבוץ יחד עם כולנו.
אבל דוראנט לא עושה את זה בשבילנו. אולי זה גם חלק ממה שכל כך מעצבן אותנו בו. כמו שהוא מנסח את זה: אני בנאדם רגיל, שהוא במקרה גם מדהים בכדורסל. זה כל כך חריג בנוף, ברור שיהיו מי שיצקצקו.
למעשה, דוראנט פתח בפנינו פרספקטיבה עמוקה על המשחק, בזכות היעדר הפילטר שלו. אצל שחקנים אחרים צריך לנסות להציץ מעל החומות שלהם, לנחש, ולפענח קידודים ריקים של ראיונות שוממים נטולי כל משמעות. עם דוראנט אפילו לא צריך לשאול. פשוט תשאירו תגובה זועמת ותתייגו אותו. הבחור חי בשביל זה. תשנאו אותו, תאהבו אותו, הוא מתנה לכל יוצר תוכן שחי ונושם NBA.
אבל הוא גם בחיים לא יהיה מאושר, כנראה. לא ככה. נראה שהוא לומד לחיות עם זה בשלום. הרבה פעמים התחרותיות של האתלטים המופלאים האלה, זו שמאפשרת להם לטפס לפסגות האלה, היא גם מה שמונע מהם להנות מפרי עמלם. זה קרה גם לג'ורדן, באופן קצת אחר. דוראנט הולך לסיים את הקריירה שלו בתור אחד מעשרת האנשים הכי טובים שראה המקצוע שלו. עשיר בכסף ובהישגים יותר מכל החלומות הכי הזויים שלו. האם זה יספיק לו בשביל לסיים את זה עם חיוך?