כבר ראינו ישראלים ב-NBA, וברוך השם גם היו לנו רגעים יפים. עומרי כספי סלל דרך, גל מקל הוכיח שאפשר, ואנחנו אוהבים את כולם - בלי השוואות. אבל דני אבדיה הוא תופעה אחרת לגמרי.
הלילה (בין שלישי לרביעי) בוושינגטון הוא חזר לשחק באולם שבו התחיל סיפור ה-NBA שלו. אותה קבוצה שבחרה בו בדראפט 2020, אותו מקום שבו בשנה שעברה כשהגיע לשם במדי פורטלנד, נפצע אחרי חמש דקות בלבד. הפעם הוא חזר מפציעת גב אחרת, זו שספג מול מיאמי - ונדמה שהמעגל נסגר באמת.
דני יגיד, ובצדק מבחינתו, שהחזרה המרגשת באמת הייתה בשנה שעברה. אבל משהו בתחושה הכללית, באוויר, בקהל, אמר אחרת. זו לא הייתה רק חזרה של שחקן לאולם מוכר - זו הייתה חזרה של בן בית. המשחק עצמו הסתיים בהפסד של פורטלנד, אבל הטור הזה נכתב לא על התוצאה. הוא נכתב על החוויה מסביב.
הגעתי לאולם כשעתיים וחצי לפני פתיחת המשחק, רק כדי להרגיש את הפרקט. כמה דקות אחר כך נכנס דני יחד עם חבריו לקבוצה, וכשהוא עלה לחימום - היה ברור שמרכז הכובד זז אליו. ישראלים, יהודים, אנשי הקבוצה, דוברים, חברים ותיקים ניגשו אליו בגעגוע אחד גדול. אפילו הכרוז הוותיק של הוויזארדס מארק פראטו חייך אליי ואמר: "אתה מהרצליה? כי לי יש חבר מהרצליה - דני אבדיה".
כשהכריז את שמו (כולל העיר בישראל ממנה בה - הרצליה), הוא הוסיף "Welcome back", לא כקלישאה - אלא באמת. אנשים ראו את דני והתגעגעו. לא רק לשחקן, אלא לאדם. החיבה אליו חורגת מסטטיסטיקה או הישגים קבוצתיים. זה עניין של מרקם, של חיבור. גם במשחק עצמו, ובעיקר בקבלת הפנים בתחילה, נשמעו קריאות עידוד. הייתה אולי שריקת בוז אחת - אנחנו מכירים את האנשים האלה, שמגיעים כדי לשרוק למישהו רק כי הוא ישראלי - אבל זה היה חריג בנוף.
בסיום המשחק דני התייצב מול התקשורת. השאלה האמיתית הייתה מתי יהיה מנומס לעבור לעברית. אחרי שתיים-שלוש שאלות באנגלית לתקשורת המקומית, הגיע הרגע לשאול אותו בשפת האם, ולשמוע ממנו מה באמת עובר עליו.
דני הוא תופעה מיוחדת. התקווה של כולנו היא לא רק שיישאר בריא וימשיך להתפתח, אלא שגם יגיע לאול סטאר. לא במקרה זה עולה שוב ושוב בשיחות סביבו. גם המאמן שלו, טיאגו ספליטר, וגם טומי שפרד - הג'נרל מנג'ר לשעבר של הוויזארדס שהביא אותו ל-NBA - מדברים על אותו מכנה משותף: ההשקעה. בא ראשון, יוצא אחרון, עובד על הגוף, מתאמן, מתבגר.
כן, הייתה לו במהלך המשחק תקרית קטנה עם אחד השופטים, אבל זה כבר לא דני של פעם. הוא לא יורד למקומות האלה. הוא נראה היום כמו ספורטאי בשל, אולי הישראלי המצליח ביותר בכל הזמנים. עכשיו כל מה שנותר הוא בריאות - ועוד חלום אחד שיתגשם באמצע פברואר.
ביציאה מהאולם שמעתי עברית מכל כיוון. ישראלים שהגיעו במיוחד מהארץ, ישראלים שגרים באזור וושינגטון ועשו את הדרך בשלג - וב-2026 זה לא תמיד פשוט כשאתה גר בפרברים. חלק התאכזבו שלא הצליחו להצטלם איתו, חלק מההפסד, אבל בשורה התחתונה כולם יצאו עם אותה תחושה: הם ראו מקרוב משהו שפעם היה "פלא ישראלי ב-NBA", והיום הוא פשוט כוכב - עם קבלות.