ההפסד אמש (שני) בדרבי התל אביבי, הוא רגע השפל המקצועי הגדול ביותר ב-17 השנים של מיטש גולדהאר במכבי תל אביב. זה לא שכל הקדנציה של הקנדי היתה ורדים ושושנים - היו עונות בהן מכבי תל אביב ראתה את הגב של הפועל באר שבע ושל מכבי חיפה ואלו היו תקופות ארוכות ומתסכלות. הייתה גם עונת 2011/12, שהסתיימה עם המקום השישי ואחריה החל עידן המאמנים הזרים. אבל גם ברגעים השחורים, היה ברור שגולדהאר שם. שהוא באירוע. שהוא ווינר. שההפסדים רק יגרו אותו לקום ולהחזיר מלחמה כדי לזכות מחדש במקום הראשון.
לא הפעם. לא במקרה הזה. לא העונה. גולדהאר לא דיבר, כך שלא באמת ברור מדוע המשיך לתת לז'ארקו לאזטיץ' את המפתחות. האם עשה זאת כדי לא לתת לאוהדים להכתיב לו מה לעשות? האם בחר ללכת עם הסרבי כי הוא הביא לו אליפות בעונה שעברה ופעמיים מקום בליגה האירופית? האם העונות האחרונות הוכיחו לו שלהחליף מאמן באמצע, לא יביא שינוי? מה שבטוח ההחלטה לפטר את לאזטיץ' רק הבוקר, היתה מוטעית מיסודה.
בהחלטה שלו להמשיך כל כך הרבה זמן עם לאזטיץ', גולדהאר נתן גב למאמן, אבל הפנה עורף לדרך שלו עצמו. דרך המצוינות, דרך ההישגיות, שדרות הניצחון. גולדהאר של השנים שעברו לא היה יכול להשלים עם הבינוניות הזו. נכון, יש המון נסיבות מקלות. הפכו ללאזטיץ' את הקבוצה והביאו לו סגל חדש ולא מוצלח, המפעל המקביל בליגה האירופית שכולו משוחק רחוק מישראל מתיש ויש המון פציעות.
ובכל זאת, ההתעקשות על המאמן בזמן שהקבוצה חוטפת מכות איומות - ובמקביל הקפאון בשדרת השחקנים, לא בישרו שמשהו טוב קורה. זה לא מקרי שבעונה אחת נרשמת התבוסה הכי גדולה בבלומפילד, התבוסה הכי גדולה בסמי עופר וההפסד הכי כואב בדרבי אחרי 12 שנות שליטה צהובה בעיר. את הכישלון בליגה האירופית אף אחד כבר לא סופר. הוא לא מעניין אף אוהד. אבל כאן בארץ חטפה מכבי תל אביב את ההשפלות הכי כואבות שאפשר לקבל.
גם הבוקר, בזמן שהתבשרנו על ההחלטה של גולדהאר בקנדה, הדבר הכי פחות מעניין במשוואה הוא לאזטיץ'. זה כבר מאוחר מדי לעונה הזו. מה שחשוב באמת זה מה הבעלים רוקח עם עצמו. האם יש בו את הכוחות להחזיר מלחמה שערה, כמו פעם. לנער את אבק ההפסד ולהכין את הניצחון הבא או שמשהו כבה וזה תחילת הסוף.