על האש
במחזור התשיעי הגיעה הפועל באר שבע לאצטדיון טדי, הפגינה עליונות ברורה וניצחה 0:1 את בית"ר ירושלים. הפער בין הקבוצות עמד אז על שבע נקודות, כשהירושלמים נראו פגיעים מאוד, איבדו נקודות בארבעה מחזורים שונים והוציאו 11 כדורים מהרשת. ומאז? מהפך. ה-2:6 ההיסטורי על מכבי תל אביב סחף את כולם, לוקה גדראני חזר מפציעה וייצב את ההגנה, ובית"ר שמטה מאז שתי נקודות בלבד (רק בדרבי). מאותה נקודה, מגע הקסם של ברק יצחקי פועל ללא הפסקה.
אלה לא רק חמשת המהפכים ורצף הניצחונות על חודו של שער. שימו לב מה קרה לאחרונה. בשבת בצהריים, זיו בן שימול נכנס בדקה ה-91 ואחרי שתי דקות בישל במסירה מושלמת למחליף אחר, דור חוגי, שהשלים צמד בדקה ה-97 מבישול של מחליף נוסף, דור מיכה. כל זה אחרי הוצאת ירדן שועה, ובדקות בהן דווקא ה-1:2 של הפועל פתח תקוה ריחף באוויר. וזה אותו בן שימול שהכריע כמחליף בתוספת הזמן מול מכבי חיפה וסחט פנדל שמנע הפסד בדרבי. בתווך, אפילו הספסול של עומר אצילי הניב שינוי מוצלח, כששחקן הכנף נכנס ובישל שער ניצחון דרמטי של עדי יונה בדקה ה-96 מול בני סכנין.
הכול מצליח ליצחקי, שמקבל תפוקה אדירה וכמעט קבועה מהספסל (11 שערים של המחליפים עד כה) ומייצר עומק בשלל עמדות. ומנגד, רן קוז'וך פגם במומנטום של הפועל באר שבע כשהוציא את אליאל פרץ, לא האמין בחלוץ שישב אצלו על הספסל וראה איך רגעי שליטה מוחלטת בבלומפילד מתנפצים בתספת הזמן בעקבות ניסיון הבקעה בודד של הפועל תל אביב. בזמן שבית"ר מרוויחה עוד ועוד שחקנים, ואלמוג כהן גם מספק מענה ליתרון הפיזיות של היריבה באמצעות חיזוק מהיר בינואר (בוריס אנו וחאסונד גונסאלס), הפועל באר שבע דורכת במקום. היא עדיין הפייבוריטית, גם במצב הצבירה החדש כרודפת, ובמחזור ה-22 בית"ר מגיעה אליה לטרנר. אבל תרחיש הבלהות מהעונה שעברה עלול להכות בה שוב.
על הדרך
בדיוק לפני שבועיים, אחרי הניצחון בדרבי, הצגנו כאן את צמד המשחקים מול הפועל באר שבע ומכבי תל אביב כמבחן לגודל השינוי שחולל ברק בכר במכבי חיפה. אל המבחן הזה הגיע המאמן עם ידיים קשורות. אם לא הספיקה העובדה שהבלם הבכיר שלו יצא לזכות באליפות אפריקה והשחקן שהחזיק את מרכז המגרש נפצע, נפלו גם אלה שלידם. אבל בכר לא נרתע והחליט לצאת למלחמה עם שחקני הנוער.
אולי זה היעדר הלחץ של מאבק אליפות, אולי משהו שהפנים בתקופה בה ישב בבית, אבל השורה התחתונה מלמדת על שינוי גישה. לא עוד אלתור בין עמדות בעזרת שחקנים מנוסים, אלא הזנקת צעירים היישר אל ההרכב. הרעיון המנחה: שחקנים ישחקו בתפקידים שלהם. והילדים, עם מנטליות חזקה וביטחון בשמיים, הוכיחו לו שיש על מי לסמוך.
תמיד מקפידים להזכיר איך בכר קיבל קבוצה בנויה מאלישע לוי בהפועל באר שבע וכך גם ממרקו בלבול במכבי חיפה. הוא זה ששדרג ושכלל, יצר כוח הרתעה והרים שתי שושלות שהניבו לו שש אליפויות. את הקרדיט על הבנייה קיבלו אחרים. לקדנציה השלישית בכרמל, הוא חזר כאמור בהלך רוח אחר. כזה שמזכיר יותר את תחילת הדרך בעירוני קרית שמונה. גם אז קיבל קבוצה של מישהו אחר (אם כי היה חלק מהמערכת) והתחיל לבנות תוך כדי תנועה. עם צעירים מוכשרים ובעזרת שחקנים משלימים. הוא חזר ליסודות ומכין את התשתיות, מן היסוד.
על הדבש
לכדורגל יש יכולת לייצר סיפורים שכל תסריטאי מקנא בהם. כן, גם לכדורגל הישראלי. גיבור התסריט האחרון הוא לירן רוטמן. בדרבי הגביע הוא היה על תקן הנבל, או ליתר דיוק: הגיבור הטרגי. פנדל אחד יכול היה להכניס אותו לספרי ההיסטוריה כמי שהעניק להפועל תל אביב ניצחון ראשון בדרבי אחרי 12 שנים, אבל אופק מליקה סיפק הדיפה מהסרטים והכדורגל כתב תסריט צהוב.
חמישה ימים לאחר מכן, ובתגובה נחרצת להשמצות ואיומים שספגו רוטמן ומשפחתו ברשתות החברתיות, סיפק הקהל של הפועל תל אביב מפגן תמיכה נדיר ומרגש בשחקן שלו. לא הכוכב הגדול, לא שחקן הרכב. אולי אפילו כזה שמועמד לעזוב בינואר. כאשר האוהדים שרו בקולי קולות את שיר השחקן שלו, רוטמן היה על סף דמעות. ולאור מה שהתרחש על כר הדשא, כלל לא היה בטוח שיזכה לשחק. ארבעה חילופים כבר נעשו, הפועל תל אביב הייתה במגננה וההנחה הייתה שעוד קשר אחורי אמור להיכנס. אבל הכדורגל ניגש שוב למכונת הכתיבה, אליניב ברדה בחר ברוטמן כמחליף החמישי וכמו בכל סרט משובח - הדרמה נשמרה עד לרגע האחרון.
השחקן היחיד של הפועל תל אביב שנגע בכדור בתוך רחבת הפועל באר שבע לאורך כל המחצית השנייה, היה רוטמן. הוא השתלט היטב בדקה ה-97, גונן על הכדור ואז מסר לעמית למקין, שהקפיץ את בלומפילד בבעיטה האחת והיחידה של המארחת לעבר השער של ניב אליאסי במחצית הזו. תנועת ההתנצלות הכנה של רוטמן לכיוון הקהל האדום אחר הבישול, שוב על סף דמעות, כבר שווה מועמדות לפרס אופיר.
על העוקץ
רבים מאוהדי מכבי תל אביב ודאי היו שמחים לראות את מיטש גולדהאר נשבר בקלות כמו השחקנים שלהם. בזמן שהבוס בקנדה נותר איתן בדעתו ולפחות בינתיים ממשיך עם ז'ארקו לאזטיץ', הקבוצה שלו מתפרקת במשחקי צמרת כפי שלא קרה לה שנים. סף השבירה הנמוך של האלופה מזכיר את הקריסות של מכבי חיפה בעונה שעברה. נגד בית"ר ירושלים הוציאה מכבי תל אביב ארבעה כדורים מהרשת בפרק זמן של 16 דקות והובסה 6:2 בבלומפילד. לפני יומיים, ברגעים בהם הייתה עדיפה ונראתה בדרך למהפך, היא ספגה שלישייה בתשע דקות והובסה 4:1, כפי שלא קרה לה מול מכבי חיפה מאז החמישייה המפורסמת ב-1994.
שני הפסדים בהפרש של שלושה שערים ומעלה, לא היו למכבי תל אביב מאז 2017/18. וגם אז, תבוסה אחת הייתה במחזור הפתיחה (3:0 לבית"ר ירושלים) והשנייה רק בפלייאוף העליון (4:1 למכבי נתניה). שני משחקים בהם ספגה ארבעה שערים או יותר? בשביל זה צריך לחזור עד עונת 1990/91, כאשר מכבי חיפה חגגה עליה עם 1:5 ו-1:4, וגם בית"ר תל אביב הוסיפה 1:4 משלה.
זו הייתה העונה האחרונה בבצורת 13 השנים, לפני שאברהם גרנט הגיע והרים את המכביזם מהקרשים. מי יעשה את זה הפעם?