"מי שלעג לי, שולח היום הודעות: 'איזו אלופה את'"

סוללה של אנשי תקשורת לא חיכתה שלשום, ביום שלישי בבוקר, בנמל התעופה למיכל באלי. היא חזרה מארצות הברית עם מאמנה ויקי דבוש בצניעות האופיינית לה ולענף שבו היא מתחרה. הג'יו ג'יטסו הוא אומנם ענף ספורט לחימה בעלייה מתמדת בישראל ובעולם (בדובאי לומדים אותו בבתי הספר), אבל ביחס לג'ודו שהפך לאחד מענפי היצוא האולימפים של ישראל, הוא עדיין רחוק מהתהודה שכנראה מגיעה לו אבל אינו זוכה לה.

באלי בת 21 מהמושב שילת שליד העיר מודיעין זכתה ביום חמישי שעבר באליפות העולם לבוגרות בתחרות יוקרתית בלאס וגאס. אומנם עדיין בחגורה חומה אבל היא כבר בצעדי ענק לעבר החגורה השחורה ואם גם שם תמשיך לקטוף תארים ומדליות, ישראל תחזיק באחת הספורטאיות הכי מרשימות בעולם בענפי הלחימה. ג'יו ג'יטסו ברזילאי שונה מג'ודו. אין שם את ההטלות המפורסמות של הענף בו פרצו יעל ארד ואורן סמדג'ה את הדרך. הקרבות הם בדרך כלל על המזרן. על הקרקע. ומסתיימים בהכרעה שבה היריב נכנע או שמפסיד בנקודות. יש תחרויות עם חליפות לבנות ויש כאלה בלבוש חופשי. אצל באלי היריבות בדרך כלל מבקשות כניעה הרבה לפני ספירת הנקודות. בארץ יש לה מעט מאוד מתחרות שיכולות לאתגר אותה, כך שהיא רוב הזמן על המטוסים בתחרויות ברחבי העולם ובאימונים מול יריבות הרבה יותר קשוחות.

ובאלי? היא ממש קשוחה. את האליפות האחרונה מהשבוע שעבר בלאס וגאס היא לקחה עם שבר בצלעות אותו הסתירה מהיריבות שלה. מי שהרגיש פעם מהו שבר ואפילו סדק בצלע יודע שלהתעטש כמעט בלתי אפשרי. באלי ניצחה שלושה קרבות בדרך לתואר כשהיא סובלת מכאבים חזקים מאוד, אבל גם הם לא הצליחו להכריע אותה. ממש כמו לפני 19 שנים כשהייתה רק בת שנתיים וחצי והבריכה במודיעין לא הצליחה לסיים את חייה של הפעוטה בת השנתיים וחצי. "ישבנו בקפיטריה אחרי אימון", נזכר רובי באלי, אבא של מיכל. גם הוא איש של ספורט. מחזיק במכון לאימונים גופניים במושב שילת.

"מיכל הייתה בת שנתיים וחצי ואתה יודע איך זה שמתרוצצים בין השולחנות ואנחנו ישבנו וחיכינו למשהו לאכול. ופתאום היא נעלמה לנו מהעין. התחלנו לרוץ ולחפש אותה, אשתי ואני, ברחבי הבריכה ולא מצאנו. היינו בהיסטריה גדולה עד שלפתע ראו את הגוף הקטן של מיכל צף על פני המים בחלק העמוק של הבריכה. אני לא יודע גם היום כמה זמן היא הייתה בקרקעית וכמה זמן הייתה בלי נשימה, אבל היא הייתה במצב של מוות קליני. היינו בהיסטריה מוחלטת. אובדי עצות. ומשום מקום הגיע אלינו מלאך פרמאדיק במקצועו שהיה במקום במקרה עם הבן שלו והוא החל בפעולות החייאה. הוא החזיר את מיכל לחיים ממצב של מוות קליני. היינו בטוחים שאיבדנו אותה והוא הציל אותה".

תהליך השיקום של מיכל היה ממושך. שנים ארוכות של טיפול בכדורים. ניסיון להתמודד עם מצבי רוח שהתחלפו במהרה. טיפולים אצל פסיכולוגים, פסיכיאטרים ונוירולוגים. היא סבלה מטיקים שכללו תנועות לא רצוניות של הראש ושל העיניים. ילדים יכולים להיות חסרי רגישות בגילאים הצעירים ומיכל חוותה זאת מקרוב. "היום אלה שהיו אז צוחקים עליי ומעליבים שולחים לי הודעות כמה אני גדולה, כמה אני אלופה וכמה הם גאים בי", היא מתארת. "אני לא כועסת ולא נוטרת טינה, אבל גם לא שוכחת". שלשום, כשהיא בדרך לאליפות ישראל בטבריה עם מאמנה מהמכון בכפר סבא דבוש, היא היתה יכולה לקחת נשימה ולחשוב על הדרך הדרמטית שעברה בחייה.

אבא רובי חיכה לשניהם בשדה התעופה שלשום לפנות בוקר. הביא אותם הביתה למושב לאכול שקשוקה ומיד נסעו השניים וחברו לילדים ובני נוער מכל הארץ שהגיעו לכנרת כדי להתחרות באליפות ישראל בג'יו ג'יטסו. מיכל כבר מסייעת במכון nxtjen של דבוש בכפר סבא עם הדור הבא והם רואים בה השראה יוצאת דופן. כולם מכירים את הסיפור שלה. "אני מאמינה שמה שקרה לי אז בבריכה במודיעין בגיל שנתיים וחצי לא קרה סתם. אני משוכנעת שמה שחוויתי והקשיים שעברתי נועדו למטרה אחת. להנחיל לילדים שאיתם אני עובדת היום ומאמנת אותם את מה שאני עברתי ואת ההתמודדות שלי. הספורט ובטח הג'יו ג'יטסו הצליח לגרום לי אפילו ברגעים שאני על המזרון בתחרות לשים בצד את הטיקים. לשים בצד את כל הפחדים, החששות. הספורט הזה העצים אותי, חיזק אותי. יש עוד הרבה ילדים, שחווים חרם. ילדים שמרגישים שהם דחויים. חשים בדידות וכאב. ודרך הספורט, דרך הג'יו ג'יטסו הם מחזקים את הביטחון העצמי שלהם. מה שאני יכולה לתת לילדים הוא נפח והרבה כוח אחרי מה שאני עברתי. אחרי הדרך שאני עשיתי".

אל הג'יו ג'יטסו הגיעה בסך הכל לפני שש שנים, כשהייתה בת 15. עד אז הייתה שחקנית מצטיינת בכדורגל בקבוצה של נערות אס"א תל אביב. אבל היא חיפשה משהו אחר. רצתה להיות חלק מספורט יחידני. לא בקבוצה. אולי כי רוב חייה התמודדה לבד עם כל הבעיות. היא הרגישה שאם תהיה לבד הביטחון יטוס לשמיים. היא רצתה להיות במרכז. לא תלויה באף אחת אחרת. "יום אחד היא אמרה לי: 'אבא, אני עוזבת את הכדורגל'. ושתבין, היא הייתה שחקנית מצטיינת עם עתיד בתחום. אבל היא אמרה לי: 'אבא, אני רוצה להתרכז רק בג'יו ג'יטסו'", נזכר רובי. "אמרתי לה מה שתבחרי מיכל אני איתך. אתן לך את כל הגב ואעזור ככל שאני יכול. אבל רק בתנאי אחד. אם את הולכת על משהו אחד את הולכת עליו עד הסוף. בכל הכוח ועם כל הנשמה. וכך היה. היא פרשה מהכדורגל. החלה להתרכז בג'יו ג'יטסו".
היום מיכל באלי היא כבר שם עולמי. ועדיין רוב המעמסה הכלכלית נופלת על המשפחה. יש מעט ספונסרים מבורכים, אבל עדיין להחזיק אותה ואת הוצאות התחרויות זה סדר גודל של 12 אלף שקל בחודש, רק להביא מהבית.

באלי, כך מספר רובי וכך היא מספרת בעצמה, לא חלק מסגל נבחרת ישראל כרגע. היא גם לא השתתפה במשחקי העולם האחרונים בסין. "עניינים פוליטיים," כך מתארים במשפחה בין האיגוד לבין המאמן האישי של באלי הובילו לכך שהיא, כמו גם ספורטאים נוספים, אינם בנבחרת ועל כך היא מאוד מצטערת. "אני הולכת עם ויקי. הוא המאמן שלי. הוא השקיע בי. הוא נתן לי הכל. אני נוסעת לכל תחרות עם דגל ישראל בגאווה גדולה אפילו שבשנתיים וחצי האחרונות אנחנו לא רצויים בהרבה מקומות. אבל אני כן מקווה שבקרוב הדברים ישתנו ואני אוכל גם לייצג את ישראל, אבל לא פחות חשוב שהג'יו ג'יטסו יהפוך לענף אולימפי. אנחנו מאוד מחכים לזה. הענף בעלייה מתמדת בארץ עם ספורטאים אדירים ואנחנו מחכים שהוא יהיה אולימפי כמו הג'ודו, הטאקוונדו וההיאבקות ואז ישראל תוכל לגרוף עוד מדליות ברמה העולמית וברמה האולימפית כי יש לנו לוחמים אדירים".

רובי ישב השבוע בבית במושב שילת וחיכה שמיכל תשוב מהתחרות של הילדים בטבריה. הוא היה קצת לחוץ. בכל זאת היא שבה רק לפנות בוקר מארצות הברית עייפה מאוד אבל הוא כל כך מאמין בילדה שלו ומשוכנע שהעתיד ורוד. עכשיו רק צריך שעוד גורמים יבינו את הסיפור המדהים על מיכל באלי הפעוטה בת השנתיים וחצי שכבר הייתה בדרך לעולם הבא, חזרה לחיים בעזרת מלאך אנושי שומר וכעבור כמעט 20 שנה היא פורצת דרך בענף והפכה לשם דבר באומנות הלחימה שעוד תהיה בשנים הקרובות מפורסמת הרבה יותר גם בישראל.

"לא פגשתי את מי שהציל אותי", היא אומרת. "אני חושבת שהוא יודע מה נהיה ממני ואני משוכנעת שהוא גאה. אני לא זוכרת כמובן דבר מהאירוע הנורא אז אבל מה שהוא עשה לי במשך שנים ארוכות זכור היטב. הכדורים הרבים שנטלתי, הפגישות עם הפסיכיאטרים והפסיכולוגים שהיו צריכים לשמור עליי, לאזן אותי ולנסות לטפל בי עד שהחלטתי שאני זורקת את כל הכדורים הצידה ואני הופכת להיות טבעית. מתמודדת עם הבעיות שלי והג'יו ג'יטסו הפך לתרופה הכי טובה שיכולתי לבקש. כל מי שהיה שם בדרך ולעג לפאקים שלי לא חשוב באמת. הלוואי שילמדו ממה שקרה וגם ממה שאני מספרת פה והמקרה שלי יהפוך למשהו שיכול להציל לעזור ולסייע לילדים רבים שחווים את מה שחוויתי".