וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

כישלון הסברתי: משטרת ישראל הפסידה בקרב התודעתי בפרשת החולצות

עודכן לאחרונה: 16.12.2025 / 13:11

אכיפה מיותרת, דוברות כוחנית וחוסר הבנת הרגע הפכו חולצה זניחה לסמל מחאה רחב. כך chatgpt מנתח את התנהלות המשטרה

תיקתקנו, 15.12/ספורט1

יש רגעים שבהם המדינה מייצרת לעצמה "קדוש מעונה" בלי להתכוון בכלל. אלפרד דרייפוס, קצין צרפתי אלמוני למדי, לא היה דמות ציבורית לפני שהרשויות סימנו אותו כבוגד והעמידו אותו למשפט שכולו הטיה ואווירה. דווקא ההאשמה, דווקא הטקס של ההשפלה הציבורית, דווקא ההתעקשות הממסדית "להוכיח" שהוא הבעיה, הם שיצרו את הסמל שהשלטון לא הצליח אחר כך לכבות. דרייפוס הפך ממישהו שרוב הציבור לא הכיר, לשם שמייצג עיוות דין, רדיפה ותאוות מערכת להגן על עצמה גם כשאין לה קייס. זו לא הייתה רק טרגדיה אישית, זו הייתה טעות תקשורתית אסטרטגית של הממסד הצרפתי, שהעניקה לאירוע חיים ארוכים פי מאה מהאירוע המקורי.

אותו מנגנון בדיוק פעל כאן, סביב פרשת החולצות של אוהדי הפועל תל אביב. עד שהמשטרה התערבה, מדובר היה בפריט נישתי של קבוצה אחת, חלקו אפילו לא מוכר בתוך הקהל הרחב. מהרגע שנכנסו שוטרים והחלו למנוע כניסה ולהוציא אנשים מהיציע בגלל חולצה, הסיפור הפסיק להיות "חולצה" והפך להיות "צנזורה", "כוח" ו"מי מחליט מה מותר להגיד במרחב הציבורי". זו הנקודה שבה המשטרה הפסידה את הקרב התודעתי, עוד לפני שהתחיל הדיון המשפטי או הארגוני, פשוט כי היא בחרה לנהל אירוע תקשורתי כאילו הוא אירוע מבצעי.

הניסוח הרשמי של המשטרה היה נקודת מפנה. במקום לדבר בשפה אזרחית שמבדילה בין אלימות ממשית לבין טעם רע, ובמקום לצמצם את הסיפור, המשטרה הדביקה לו חותמת של "איום" ושל "הפרת סדר" ובכך נתנה לו נפח. "הגיעו קומץ אוהדים עם חולצות ועליהן הדפס בוטה בגנות משטרת ישראל וקבוצה יריבה אחרת", נאמר בהודעה, יחד עם הטענה שהכול "על פי דין" ושבסמכות המשטרה למנוע כניסה כשיש "חשש ממשי להפרת הסדר" כדי למנוע "פגיעה בנפש וברכוש".

חולצת אוהדי אולטראס הפועל תל אביב בגינה העימות עם המשטרה/מערכת וואלה, לפי סעיף 27א'

ההודעה לא רק הצדיקה פעולה, היא גם יצרה מסגור: החולצה היא "שיח אלים", האוהדים הם "קומץ", והבעיה היא סדר ציבורי. זה מסגור שמזמין התנגדות אינסטינקטיבית, גם ממי שלא אוהב את הפועל תל אביב וגם ממי שלא מתלהב מהכיתוב עצמו, כי הוא מריח כמו ניסיון של גוף מבוקר להפוך לשופט של הביקורת עליו.

ואז בא ההמשך התקשורתי, ושם הטעות העמיקה. במקום לסגור את האירוע, המשטרה חזרה על אותה מסגרת ובתגובה לפרסומים על בדיקות בכניסות, היא פרסמה "הודעת הכחשה" שמאשימה את הציבור ב"פרסומים וציוצים שגויים", תוך חזרה על המוטיב: "שיח אלים", "קומץ אוהדים", "הדפס בוטה", ולצד זה המשפט שכביכול נועד להרגיע אבל בעצם רק הדליק עוד זרקור: "החולצות לא הוחרמו ולא נמנעה כניסתם של אוהדים שפעלו בהתאם לחוק".

בתרגום לעולם התדמיתי, זה נשמע כמו ניסיון לספר לציבור שהוא לא רואה את מה שהוא רואה, ולהכריז שהשאלה היא "חוק" ולא "שיקול דעת", כאילו שהבעיה היחידה היא פרוצדורלית. בפועל, הצילום, העדויות והחוויה בשטח כבר כתבו את הנרטיב לפני שהדוברות הספיקה להדביק לו תיק.

במקביל, הנזק התקשורתי נמדד לא רק ברשת אלא גם ביציע. ההתנהלות הולידה מחאת נגד שגרמה ליציעים להיות ריקים חלקית, והדיון כבר גלש מעבר להפועל עצמה. אפילו הגופים המנהלים של הכדורגל דיברו במונחים חריפים על "חוסר סובלנות משווע" כלפי מחאה לא אלימה "שגורמת לאלפי אוהדים להדיר עצמם מהיציעים ולפגוע אנושות בחוויית המשחק". זה משפט מפתח, כי הוא מציג איך צעד שנועד כביכול "לשמור על הסדר" ייצר בפועל אירוע שמזיק למוצר שהמשטרה אמורה לאבטח, וגם מצייר אותה כמי שמייצרת הפרעה ולא מונעת אותה

sheen-shitof

עוד בוואלה

פיטרו חוגגת יום הולדת עגול ואתם נהנים ממבצע של פעם ב-60 שנה

בשיתוף פיטרו

מפכ"ל המשטרה דני לוי, עם ראש חטיבת הדוברות של המשטרה ליאור אבודרהם/דני מרון

כאן נכנס גם הממד העקרוני, שמבחינה תקשורתית הוא חומר נפץ. האגודה לזכויות האזרח פנתה למשטרה וטענה במפורש שהמשטרה אינה מוסמכת למנוע כניסה בשל טקסט או איור על חולצה רק משום שהוא מכעיס, ושחופש הביטוי והמחאה אמורים להיות מוגבלים רק במקרי קיצון.

ברגע שארגון כזה נכנס לתמונה, הסיפור מפסיק להיות "אוהדים בעייתיים" והופך ל"משטרה מול זכויות". זה משחק תקשורתי שהמשטרה כמעט תמיד מפסידה בו, כי עצם ההתגוננות שלה מגדילה את הדיון, מחברת אליו קהלים חדשים, ומכניסה שחקנים עם אמינות גבוהה בתחום האזרחי.

לכן, אם מחפשים את הטעות הקשה של המשטרה כאן, היא לא מתחילה בשאלה אם היה מותר או אסור מבחינת סעיף כזה או אחר. היא מתחילה בכך שהמשטרה בחרה לסמן חולצה כנושא מדינתי, לנסח הודעות שמייצרות דרמה, ולהתעקש על מסגור של "בוטה" ו"חשש להפרת סדר" במקום לייצר הבחנה רכה, מצמצמת, שמנטרלת את הסמל לפני שהוא נולד. היא העניקה לפריט זניח לכאורה את הדבר הכי יקר שיש בשוק המחאה, תשומת לב ממסדית, תג מחיר של פחד, ותואר לא רשמי של "מה שמנסים להשתיק". התוצאה צפויה מראש בכל מקום בעולם שבו יש רשתות חברתיות ויציעים, כשמנסים לכבות אש עם בנזין, הלהבה רק גדלה.

ובנוגע לנתוני מכירות, כאן צריך להיות ישר: ברוב הפרסומים הפתוחים אין מספר רשמי ומאומת של כמה חולצות נמכרו בעקבות הפרשה. מה שכן ברור הוא שהחולצה הפכה למוצר מבוקש מספיק כדי לקבל חיים משל עצמה, כולל מכירה מסודרת בחנות המקוונת של האולטראס כפריט ייעודי בשם "Against the scum". מבחינה תקשורתית, גם בלי מספרים, זה כבר המדד: הדבר שהוגדר כ-"קומץ" קיבל מדף, מחיר, מוצר ושם, ובעיקר קיבל סיפור. וכשיש סיפור, אין צורך במגהפון, כל הודעת דוברות נוספת היא עוד פרסומת למותג המחאה.

אוהדי הפועל באר שבע מניפים שלט "הכדורגל של האוהדים"/ברני ארדוב

וצריך לומר את זה ביושר: כל זה קורה על רקע מציאות שבה תדמית המשטרה ממילא נמצאת בנקודת שפל. בעיני ציבור רחב, לא רק בקרב אוהדי כדורגל, המשטרה נתפסת כגוף שמתקשה להתמודד עם בעיות הליבה של ביטחון אישי, פשיעה חמורה ואלימות, ובמקביל מזוהה יותר ויותר כמי שפועלת ברוחו ובצל ידו של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר. בין אם התפיסה הזו הוגנת ובין אם לא, היא קיימת, והיא משפיעה עמוקות על האופן שבו כל פעולה של המשטרה מתורגמת תודעתית. בתוך ההקשר הזה, ההתמקדות באוהדי כדורגל ובחולצות מחאה נתפסת בציבור לא כאכיפה נחוצה, אלא כהיטפלות, כהפניית כוח כלפי יעד חלש, קולני ונוח, בזמן שבעיות חמורות בהרבה נראות כבלתי מטופלות.

מבחינה תודעתית, זה שילוב קטלני. גוף שאמור להקרין סמכות, מקצועיות וריסון, מצטייר ככזה שמגיב בעוצמה דווקא לביקורת עליו, ובוחר בעימותים סימבוליים במקום בהישגים ממשיים. כך, גם מי שלא אוהב את שיח האולטראס, וגם מי שמאס בתרבות היציעים, מתקשה להזדהות עם משטרה שמציבה חולצה כבעיה לאומית. זה לא רק כישלון של ניהול אירוע, אלא החמצה של הבנת הרגע הציבורי: כשהאמון נמוך, כל פעולה כוחנית - גם אם היא חוקית - נתפסת כלא לגיטימית, וכל הודעת דוברות נתפסת כהתגוננות ולא כהסבר.

אם המשטרה הייתה רוצה למזער נזק, היא הייתה עושה את ההפך ממה שעשתה: פחות הודעות דרמטיות, פחות מסגור של "איום", יותר שפה של מידתיות, יותר הקפדה על הבדלה בין אלימות לבין עלבון, ובעיקר הבנה פשוטה של חוקי התקשורת של 2025. מי שמייצר אויבים מדומיינים כדי "להראות משילות", מגלה מהר מאוד שהאויב היחיד שנוצר הוא הסיפור עצמו, והוא רץ מהר יותר מכל ניידת.

טרם התפרסמו תגובות

top-form-right-icon

בשליחת התגובה אני מסכים לתנאי השימוש

    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully