נתחיל בעובדות ואז נתעלם מהן כליל. העובדות: מכבי תל אביב ניצחה. ביורוליג. לא סתם ניצחה, אלא חיברה שני ניצחונות יורוליג רצופים. ומצד שני, מכבי שוב הציגה הגנה נרפית, והתקשתה מול וילרבאן מהמקום האחרון ביורוליג, שנמצאת שם בצדק. גם זקני יד אליהו התקשו להיזכר במשחק עם כל כך הרבה החטאות של דאנקים ולייאפים פשוטים. עם קצת יותר ריכוז, הצרפתים היו יכולים לגנוב ניצחון "יוקרתי" בדרבי הלוזריות של היורוליג, ולהביך את מכבי ביום חגה.
אך כל העובדות האלה מתבטלות מול השדים של יד אליהו, שהתעוררו לחיים אחרי שנתיים של רביצה עמוקה. בואו נגיד את האמת, גם אם אוקלהומה סיטי ת'אנדר הייתה מגיעה אתמול להיכל הספורט הישן ביד אליהו, היא הייתה מפסידה לקבוצה של עודד קטש. זה היה כתוב בספרים.
שעה ארוכה לפני תחילת המשחק, וההיכל כבר היה מלא. זה לא קרה אפילו בימים היפים של שושלת גרשון-בלאט. האוהדים כל כך התגעגעו. "ימי חמישי ביד אליהו", הם מלמלו בינם לבין עצמם. כמו אדם צמא שהלך במדבר במשך יותר משנתיים ופתאום קיבל בקבוק מים קרים. כרגע זה פחות משנה אם מדובר במים מינרלים מהרי האלפים או מים מהברז - הגעגוע עושה את שלו. הערגה. האהבה.
כוח החיים של ספורט הוא תופעה שאי אפשר לזלזל בה. אחרי שנתיים נוראיות, בכל המובנים, אוהדי מכבי תל אביב מצאו את עצמם בבית - וזה בכלל לא משנה להם שהקבוצה שלהם נבנתה עקום, שהם נמצאים במקום האחד לפני האחרון ביורוליג או שהסיכוי להוציא עדיין משהו מהעונה הזאת מרגיש כרגע בלתי אפשרי (שלא לדבר על הסיכוי שבצד השני של הכביש יחגגו השנה לא מעט). החיים חזרו ליד אליהו, עם הכיסאות הכחולים המתקפלים, הריבים הישנים עם ההנהלה - ושמעון מזרחי אחד, שמזכיר לנו שמכבי היא מעל הכל.
כשהשחקנים של מכבי עלו לחימום, האולם היה כבר מלא ברובו. וזה כאמור נדיר. אפשר היה לראות כיצד השחקנים מתרגשים לראות את הקהל שלהם. החיוך על הפרצוף של רומן סורקין היה כמו של ילד בחנות ממתקים. גם תמיר בלאט וג'ונדי התרגשו. מצד שני היו שם כמה הזרים שלא רגילים לקבלת הפנים הזאת בהיכל. חלקם נראו בהלם. מי שהסתכל על לוני ווקר בעלייה מחדר ההלבשה, ברגע שהוא ראה את השטיח הצהוב שנפרס מאחורי הסל בשער 11, ידע שהוא הולך לתת הצגה. לא הייתה בכלל אפשרות אחרת.
ואז הגיע גיבור הערב הבלתי מעורער. מאמן כדורסל גבוה, רזה, שנהוג להגיד עליו שהוא אף פעם לא מחייך - הוא עלה לפרקט אחרון, והקהל החל לשיר לו: "עודד, מלך ישראל, חי, חי וקיים". ואז הוא חייך. הוא לא יכול היה לשלוט בזה. זה היה החיוך שהיה לו כשזכה עם פנאתינייקוס בגביע אירופה ב-1999. חיוך לא רצוני. הוא יודע שהוא אמור לשמור על פוקר פייס, אבל רבבת בני אדם שרה לו שירים וקושרת לו כתרים כרגע דווקא בזמן שהוא מוליך את הקבוצה שלהם למקום האחד לפני אחרון ביורוליג. זה אפילו יותר מיוחד מאשר אם היו שרים לו אם היה מוביל אותם לניצחונות ותארים.
הקהל ביד אליהו נסחף אחרי שער 11 בשירים נגד "פדרמן". פדרמן כשם קוד. המחאה היא נגד דני פדרמן, בשלטים שפוזרו ביציעים מופיעה תמונתו, אבל בשירים מופיע רק שם משפחתו. זה הבדל קטן אך משמעותי. ובכל מקרה, אף נציג ממשפחת פדרמן לא נכח בהיכל ביום החג הזה, בו מכבי תל אביב והספורט הישראלי כולו חזר הביתה. לא נעים להיות נציג של משפחת פדרמן ביד אליהו היום. לא נעים לשמוע שירים על המשפחה שלך. לא נעים לשמוע אלפי אנשים - שחייבים לך כמה מהרגעים המאושרים בחייהם - קוראים לך "ללכת הביתה".
המחאה הזאת כמעט עלתה למכבי במשחק. המחצית השנייה התחילה עם שש דקות של מחאת עידוד. לרגע אפשר היה לחשוב שהמשחק שוב נערך בבלגרד מול יציעים ריקים, כשאפשר היה לשמוע את החריקות של הנעליים על הפרקט. שש דקות של מחאה, דקה על כל גביע אירופה שמכבי זכתה בו, באופן סמלי על "ההיסטוריה שפדרמן מנסה להרוס" או איזה קשקוש רומנטי אחר. מצד אחד, את ההיסטוריה והמורשת של מכבי אף אחד לא ימחק. מצד שני, זה היה אפקטיבי - מכבי פתחה את המחצית השניה בצורה נוראית, ולרגעים זה נראה כאילו וילרבאן - באמת קבוצת כדורסל נוראית - תצליח לגנוב ניצחון.
ואז נגמרו שש הדקות האלה, האוהדים חזרו לעודד, לאט לאט גם השדים של יד אליהו (שמה לעשות, קצת פחות בכושר אחרי שנתיים של מנוחה) חזרו לפעול - ומכבי ניצחה את המשחק שבאמת לא היה שום סיכוי שהיא תפסיד. עכשיו זה גם הזמן לשבת עם האוהדים ולפתור את המשבר הזה. דווקא כי ספורטיבית כנראה כבר לא ייצא יותר מדי מהעונה הזאת, ולא צריך לגרור את הריב המהותי הזה בין הקהל להנהלה לעוד עונה קדימה.
למען הסר ספק, הטענה הבסיסית של אוהדי מכבי נכונה: האוהדים שמשלמים את המנוי הכי יקר באירופה מקבלים את אחת הקבוצות הגרועות באירופה. אלא שההתמקדות בצלע אחת מבעלי הקבוצה הופכת את כל הסיפור למורכב יותר, ואולי גם מכוער יותר. אמש פורסמו במספר כלי תקשורת שדני פדרמן מתכוון לתבוע את ראשי ארגוני האוהדים של מכבי - זה בטוח לא יוסיף שקט ביציעים, וגם לא בפרקט. דווקא שש הדקות השקטות הוכיחו כמה מכבי לא יכולה בלי האוהדים שלה, בדיוק כמו שהשנתיים האחרונות הוכיחו לאוהדים כמה שהם לא יכולים בלי המכבי שלהם.
אחרי הטקס הכל כך מרגש שפתח את המשחק, בו עמרי מירן, פדוי השבי מנחל עוז פנה לקהל וצעק: "יאללה מכבי" בהתרגשות - הכל נכנס קצת לפרופורציות. יש מי שחיכה שנתיים למשחקי כדורסל ביד אליהו, ויש מי שחיכה שנתיים לצאת משבי חמאס בעזה. יחי ההבדל הקטן. עכשיו זה הזמן לחזור גם לעשות את הדבר שבגללו עמרי וכולנו הפכנו להיות מכביסטים מלכתחילה - ולנצח משחקי כדורסל. יא אללה, ימי חמישי ביד אליהו, כמה התגעגענו.