אני הרבה דברים. אני אבא, אני עיתונאי, אני סוויפטי. הייתי חייל, הייתי סטודנט, הייתי בפריז וגם ברומא - אבל לפני הכל, הייתי מכביסט. זה לתמיד. במשך יותר מ-40 שנים שאני אוהד את מכבי תל אביב. נסעתי אחרי הקבוצה לכל מגרש בישראל, טסתי אחריה באירופה, חוויתי עם הקבוצה כמה מהרגעים המאושרים בחיים שלי - וגם לא מעט שברונות לב. דבר אחד מעולם לא ראיתי מצד אוהדי מכבי, במגרש או מחוצה לו: ביקורת על שמעון מזרחי. היו"ר הנצחי. הדון. המלך. הרפורמטור. חתן פרס ישראל. האיש שהוציא אותנו מעבדות לחירות והביא את גביע אירופה לתל אביב שש פעמים. אם מיקי היה ארכיבישוף הניצחון, אז שמעון הוא האפיפיור עצמו.
במשחק האחרון של הקבוצה בנתניה קרה משהו שטרם נראה (ואני לא מדבר על שיא הקריירה המקצוענית של קליף אומורי עם 4 נקודות שלמות במשחק אחד). צריך לדייק: זו לא הפעם הראשונה שחבריו להנהלה ולבעלות על מכבי תל אביב שולחים את שמעון להיות שכפ"ץ אנושי בפני האוהדים הזועמים, אבל זו כן הייתה הפעם הראשונה שנראה ששמעון עושה משהו שאינו עולה בקנה אחד עם טובת הקבוצה.
רבות נכתב, גם על ידי הח"מ, על מחיקת הערך שעושה הנהלת מכבי ת"א הנוכחית למותג שנבנה בעמל במשך עשרות שנים. היו פה ושם כמה הבלחות, אבל מאז הזכייה המקרית ביורוליג ב-2014 (בשיטה הישנה שהיטיבה עם קבוצות קטנות שיכלו לסמוך על הנס) ההנהלה של מכבי מסרבת ליישר קו עם התקציבים באירופה. אלא שאם אפשר היה לגזלט לאורך שנים את האוהדים שיחסית לקבוצה פרטית התקציב נאה, והבעיה היחידה היא המצב הביטחוני בישראל - הגיעה הפועל תל אביב והוכיחה שכל הסיפור זה כסף. או במילים אחרות: להפועל יש רצון להוציא כסף, למכבי אין. זאת הסיבה שהפועל נמצאת עם המאזן הכי טוב ביורוליג, ומכבי עם המאזן הכי גרוע.
המחאה של הצהובים יש לזכור התחילה הרבה לפני הג'אמפ בול הראשון של העונה, ובצדק. מכבי בנתה קבוצה בינונית ולא מאוזנת - ועל הפרקט, התגלה - שוקינג! - שזה הופך אותה לאחת מהקבוצות הגרועות ביורוליג. הפיתרון היחיד של אוהדים למצב כזה הוא פשוט לא להגיע. לא לקנות כרטיסים ולא לממן את "המוצר" המקולקל הזה יותר, עד שהבעלים יפנו את מקומם ו/או יועילו להכניס את היד לכיס ולהעמיד סגל ראוי. אלא שרוב האוהדים של מכבי בחרו בדרך אחרת. הם ממשיכים לממן את מי שהם מוחים נגדו, ועושים מחאה בתוך המגרש.
השיא הגיע השבוע דווקא באולם הקטן של נתניה (שזכה לשם האירוני "הארנה"), שם אוהדי מכבי נתנו את הטון - תרתי משמע. האוהדים הגיעו במוד החרבה. המשחק לא באמת היה חשוב, כמו כל משחק בליגה הישראלית. האוהדים לא ממש התעניינו בביצועים של גור לביא (אחלה גור לביא), אלא דרשו תשומת לב מהבעלים - כולל עדי פדרמן - הבן של והאח של - שנכח באולם, ובחר לעזוב לפני סיום המשחק לאחר שהאוהדים זיהו אותו.
האוהדים הצהובים זרקו כרוזים נגד דני פדרמן לכיוון הפרקט וגרמו להפסקת המשחק מספר פעמים. בנוסף, הם דאגו להסתיר למצלמות הטלוויזיה את המתרחש, דבר שבעיקר הפריע למעט מאוד הצופים בבית שבחרו לצפות במשחק. על המגרש מכבי ניצחה, אבל זה לא עניין אף אחד - המטרה הייתה להיראות ולהישמע, והאולם הקטן הזה היה המקום המושלם לעשות את זה.
ואז שלחו את שמעון לנזוף בקהל. כאמור, טקטיקה ידועה של הנהלת מכבי. האוהדים יסכימו לכל דבר ששמעון יגיד. מבחינתם מדובר בדברי אלוהים חיים. קבלו דוגמה: פעם היו שרים שירים נגד סלים טועמה ביד אליהו, שמעון לקח את המיקרופון של הכרוז וצעק: "תפסיקו עם השירים האלה!", ומאז לא שרים שירים על סלים טועמה ביד אליהו. אלא שמשהו נשבר באוהדי מכבי השנה. השילוב הזה של קבוצה שמסתכלת על כל אירופה דורכת עליה, יחד עם ההצלחה של הפועל תל אביב שינתה את ה-DNA של המועדון, וגם של האוהדים. שמעון ניסה להרגיע את הקהל, אבל זה רק עצבן אותם יותר. לראשונה אי פעם, האוהדים התייחסו אליו כמי שבוחר לא לשים את מכבי (במלרע) מעל הכל.
זה רגע עצוב לכל מכביסט. לא חלמתי שאראה את שמעון מזרחי בגיל 86 צריך להוכיח את נאמנותו למכבי תל אביב. מצד שני, לא חלמתי ששמעון מזרחי יראה בימי חייו את הפועל תל אביב בפסגת היורוליג. ובכל מקרה, זה פחות משנה כי השורה התחתונה היא עדיין כלכלית - והאוהדים עדיין לא הפנימו את זה.
לריב עם שמעון מזרחי מול המצלמות זה אמנם מחזה נדיר, אבל הוראת הקבע באשראי של אותם אוהדים עדיין מחוייבת מדי חודש. דמיינו את המפגינים בקפלן נגד הממשלה משלמים אלפי שקלים בתשלומים לבנימין נתניהו או איתמר בן גביר. זה בדיוק מה שאוהדי מכבי עושים. ממשיכים לממן את מי שהם מאמינים (בצדק או שלא) שאחראי להרס הקבוצה שלהם. הרצון "לשמור על הכסא בהיכל" מובן. זה נכס רוחני הרבה לפני שהוא נכס קנייני, אבל עוד שנה או שנתיים כאלה, הנכס הזה כבר לא יהיה שווה כלום.
בקטנה
בעבר מכבי תל אביב בכדורסל הייתה האחות הגדולה, וקבוצת הכדורגל הייתה האחות הקטנה. זו כבר מזמן לא המשוואה. אתמול הגיעה אחת האחיות למשחק ביתי נגד יריבה גדולה והושפלה כפי שלא הושפלה בבלומפילד אי פעם. ספורט זה כואב לפעמים. מאוד. זה חלק מהמשחק. אלא שעם כל הכבוד לבית"ר ירושלים וההצגה שלה (ובאמת כל הכבוד), הסיפור גם בבלומפילד לא היה על המגרש אלא ביציע - שם היו לראשונה מזה שנתיים גלי וזיוי ברמן, אחרי 772 ימים בשבי חמאס בעזה. האחים העלו על הדשא, והודו לקבוצה ולאוהדים על כך שחיבקו את המשפחה שלהם בזמן שהיו בשבי. "הייתם לנו עוגן, עם נתינה שלא נגמרת. הוכחתם שמכבי זאת דרך חיים". ועוד יש אנשים שאומרים שכדורגל זה סתם משחק של 22 אנשים שרודפים אחרי כדור.