מוחמד סלאח צודק - ובדיוק בגלל זה הוא חייב לעזוב את ליברפול

את הסיפור על מה שמתרחש עתה בליברפול, אפשר להתחיל במרחק של פחות משעת נסיעה, אצל היריבה השנואה, מנצ'סטר יונייטד.

לשדים האדומים היה שני כוכבי ענק בהיסטוריה שלהם. הכוונה היא לא לקאנטונה, גם לא לריאן גיגס, אפילו לא לבובי צ'ארלטון, אלא לשניים שהיו ליגה משלהם, לא רק במנצ'סטר יונייטד אלא בעולם כולו: ג'ורג' בסט וכריסטיאנו רונאלדו. הסיפור של רונאלדו עוד לא תם, אם כי הוא כבר שכח מזמן איזה ריח יש לחדר ההלבשה באולד טראפורד.

הסיפור של ג'ורג'י בסט, לעומת זאת, התקדם בשלבים כל הדרך אל הסוף הטראגי, כי הדבר היחידי שהיה גדול מהכישרון הפנומנלי שלו הוא יצר ההרס העצמי, שהפך אותו לג'ים מוריסון של הכדורגל.

באחת הסצנות שסימלו יותר מכל את שקיעתו של הכוכב המחונן, הוא עשה את מה שעשה תמיד ופנה אל המנג'ר האגדי, סר מאט באזבי כדי שיציל אותו מעצמו. אלא שבאזבי - שלא רק גילה אותו אלא גם נתן לו הזדמנות אחר הזדמנות, סרב: "איש אינו גדול מהמועדון" אמר בפשטות לכוכב הגדול ביותר שדרך על דשא באנגליה לפני רונאלדו.

לכאורה זה היה צריך להיות גם הסיפור עם מו סלאח, שקצת איבד את זה ואמר על המועדון שלו דברים קשים, אפילו כאלה שאין מהם חזרה. בהבדל אחד: בסט בעט בדלי שמילא בכישרון בכל פעם שהיה שיכור, סלאח לא החמיץ אימון, לא ויתר על אף ספרינט, לא חשב פעמים אם לרדת לגליץ', כל אשמתו היא כושר ירוד לעומת השיא שאליו הגיע.

ואיזה שיא מרהיב זה היה! יותר מכל שחקן אחר שזכה ללבוש את החולצה האדומה בעידן יורגן קלופ שהיה לעידן ארנה סלוט, סימל סלאח את המהפכה האדירה שעברה על ליברפול. ממועדון כושל שמתקרב אבל לא מצליח, רחוק כל כך מליברפול הווינרית של שנות ה-70 וה-80 (תחת ביל שאנקלי ובוב פייזלי), הפכה ליברפול למכונת תארים.

אלה לא היו רק התארים (שעם כל הכבוד לליגת האלופות, החשוב שבהם הוא השוואת שיא הזכיות בתואר לזה של מנצ'סטר יונייטד, עם האליפות ה-20 של המועדון), אלא גם הקלאס, הרמה. אם תור הזהב של מנצ'סטר יונייטד סימל את גישת הדם, היזע והדמעות של סר אלכס פרגוסון, הרי שקלופ הביא לאנפילד גרוב שלא היה בליברפול מאז הביטלס. הוא הניח אחריו יסודות כה מוצקים, עד שאפילו לשלוט לקח זמן לקלקל, אחרי פתיחה מופלאה.

סלאח לא היה האחראי היחיד לכך, כמובן, אבל הוא היה הדובדבן, עם השערים שנראה היה שבאו לו כל כך בקלות, עם החיוך והתלתלים (שנגזז בינתיים)

אי אפשר לדבר על סלאח בלי להתייחס לזווית הייחודית שלנו: לחלק מאוהדי ליברפול בישראל היה סלאח כעצם בגרון, על שום תמיכתו הבלתי מסויגת במה שבעינינו הוא טרור, אבל אם שמים את הפוליטיקה בצד, אין לי אלא להודות בהכנעה שהוא היה בעיקר עצם בגרוני, כמו כל אוהד של מנצ'סטר יונייטד.

סלאח מדורג במקום השלישי בדירוג מלכי השערים של ליברפול בכל הזמנים. הוא בוודאי הראשון בדור הזה. הוא מלך השערים של ליברפול באירופה, שיא מטורף. לכן כשהוא אומר "זרקו אותי מתחת לגלגלי האוטובוס", מגיע לו לפחות שיקשיבו.

אפשר להתווכח על הסיבות לירידה הנכחית בכושרו של מי שמכונה "מו", אבל העניין הוא בכלל לא מקצועי, כי היחס לסלאח, בעיקר מצד התקשורת הבריטית נגוע בהתנשאות, שלא לומר גזענות.

מילא שזו דרכם של עיתונאים בטבלואידים שמחפשים את הקהל שלהם בימין הבריטי, אפילו בימין הקיצוני והגזעני, אבל זו גם הייתה דרכם, מאז ומעולם של מי שמנהלים את ה- A.F ואפילו את הפרמיירליג, הליגה ששחקנים ומאמנים זרים הם זכות הקיום שלה.

האנגלים המציאו את הכדורגל במתכונתו המודרנית - ולמרות שהתפתח כגרסה מעודנת לרוגבי הקשוח, שיאה לבני אצולה, היו גם הראשונים להפוך אותו בידור להמונים. בתשוקה האנגלית למשחק אין לזלזל. בכל השאר, ובכן...

לא במקרה אין כמעט טורניר גדול שבו אנגליה לא מככבת בראש טבלאות ההימורים. לא במקרה היא הצליחה להגיע בקושי לגמר היורו ולחצי הגמר של המונדיאל (וגם זה רק אחרי שאימצה השפעות של מאמנים זרים בקבוצות הפרמיירליג על כישרונות מקומיים, שהושפעו לא רק מהמאמנים אלא גם מהקולגות שלהם: תתקשו למצוא קבוצות בליגת הכדורגל הטובה בעולם עם יותר משני אנגלים בהרכב).
יחס ההימורים משקף את התקווה האנגלית הנואלת שמתמצית במשפט: IT'S COMING HOME רק שהכדורגל לא בא הבייתה, ככל שהדברים אמורים בנבחרת הלאומית, הוא אפילו לא מטלפן.

תעיד על כך העובדה שהשיר שחובר לקראת טורניר היורו של 1996, כבר כמעט בן שלושים, שלא לדבר על התואר היחיד שזו זכתה אנגליה כנבחרת, שיחגוג בקיץ 60 (אפילו להפועל חיפה שלי יש ארון תארים וגביעים עמוס יותר!).

אפשר להניח שזה יישבר בקרוב, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהאנגלים משלמים עד היום את מחיר ההסתגרות, זה שראה במפעלים האירופים סרח עודף למופע המרכזי שהוא הליגה המקומית, את מחיר הכדורגל המיושן, לפני שהחל להיות מעוצב בידי מאמנים זרים - ובעיקר את מחיר ההתנשאות.

לא בכדי השווה סלאח בעצמו את היחס שקיבל מהתקשורת לזה שלו זכה הארי קיין, אנגלי עם לוק בהיר. "אם קיין לא היה מבקיע במשך 10 משחקים, הם היו מרגיעים שאין מה לדאוג, הוא עוד יחזור" אמר סלאח המריר והוסיף "סליחה הארי".

את עיקר הטענות של סלאח (שהמשחק נגד לידס בשבת היה השלישי ברציפות שבו הודח מההרכב) הוא מפנה לסלוט, המנג'ר שלדבריו ניתק עמו כל קשר.

ייאמר מיד: יתכן מאוד שסלאח בן ה-33 מתקרב לדמדומי הקריירה שלו. שהוא כבר לא מתאים למועדון שרואה בעצמו מועמד למאבק על כל תואר אפשרי.

רק שאפילו עם הגילנות הזאת יש בעייה: בעונה הקודמת, הביא סלאח לליברפול את האליפות במו רגליו (סליחה, לא יכולתי להתאפק) עם 29 שערים.

אתם יודעים מה? אפילו 4 שערים ב-13 משחקים, שיש לו השנה, כלומר קצב של 12 שערים בעונה, הם סטטיסטיקה שאני מוכן להדביק לחלוצים בקבוצה שלי כמו ששקו, הרכש ה"נוצץ" או לזירקזי (אפילו הוא לא האמין שכבש שער נדיר).

אז למה למרות שסלאח צודק בכל מילה דווקא הוא זה שחייב לשלם את המחיר ולעזוב את המועדון, ככל הנראה כבר בחלון ההעברות הקרוב בעוד פחות מחודש? כי מהדברים שאמר אין דרך חזרה.

כי אפילו אם הוא צודקים ורודפים אותו, הוא נקלע לניגוד אינטרסים עם המאמן (שבעצמו הביא אליפות!), אולי עם המועדון כולו - וכאשר מי שאמור להנהיג נקלע לניגוד אינטרסים חמור עם הגוף שאותו הוא אמור להוביל, אסון הוא רק עניין של זמן - מי כמונו, הישראלים שנואי נפשו של סלאח, יודעים.