29 בנובמבר 2016 היה יום שחור לכדורגל העולמי ורגע משנה חיים מבחינת אלן רושל. קפטן ז'ובנטודה הברזילאית שרד אז את אסון המטוס של שאפקואנסה, שבו רק שישה מתוך 77 האנשים שהיו על המטוס בדרך למדיין לקראת גמר גביע הסודאמריקנה ניצלו. תשע שנים לאחר האירוע, הכדורגלן שחזר את הרגעים שעיצבו את חייו ואת הקריירה שלו.
בריאיון לעיתון "מארקה", רוסל שחזר דקה אחר דקה את הרגעים שלפני ההתרסקות וסיפר כיצד הטיסה, שהייתה אמורה להיות חגיגה למועדון, הפכה לסיוט: "הטייס הודיע שאנחנו עומדים לנחות, הסתובבנו, הסתובבנו שוב, ושום דבר… לא נחתנו. פתאום כל האורות במטוס כבו, הכול השתתק. אף אחד לא צעק, לא הייתה פאניקה, רק התחושה הזו של 'מה קורה?'. ואז הייתה מערבולת חזקה מאוד, האזעקה בתוך המטוס הופעלה… ומאותו רגע אני לא זוכר יותר. אני מניח שזה היה רגע הפגיעה".
לפני התאונה, שאפקואנסה השתמשה באותו מטוס גם בטורנירים בינלאומיים אחרים. הבלם הסביר כי המטוס לא עורר חשד לגבי מצבו, אף על פי שהיו קשיים בירוקרטיים בהשכרתו: "זו הייתה הפעם הראשונה שהמועדון שיחק בגביע בינלאומי, השתמשנו בטיסות שכר… זה היה חלום. אף אחד לא חשב שמשהו כזה יכול לקרות".
במהלך הטיסה הגורלית הזו, שינוי קטן במיקום מושבו השפיע על הישרדותו. הוא סיפר: "ידעתי שזו תהיה נסיעה ארוכה, אז בחרתי לשבת מאחור כדי לשכב. עיתונאי לקח את המושב שלי, ובדיוק אז פולמן, שישב מקדימה, קרא לי. החלפתי מקום, ישבנו יחד, ונשארתי שם עד ההתרסקות. המטוס נראה במצב טוב".
אף על פי שאת רגע ההצלה הוא לא זוכר, אנשי החילוץ סיפרו לו כי כשהיה בשוק, הוא מסר להם את מסמכיו וביקש שיצרו קשר עם אביו. לדבריהם, הוא התלונן שוב ושוב על קור ועל כאבים חזקים בגב ובזרוע - פציעות שדרשו ניתוח ושיקום ארוך. "הם החזירו לי את טבעת הנישואין שלי, את המסמכים ואת כל מה שהיה עליי", הוא סיפר.
האבחון הראשוני היה קשה. רופא הקבוצה של שאפקואנסה אף חשש שרושל לעולם לא יוכל שוב ללכת, לאחר שבדק את פגיעות עמוד השדרה שלו. "הרופא דקר לי את כף הרגל במחט, והרגשתי את זה", נזכר. "אז הוא אמר שיש סיכוי טוב שאוכל ללכת שוב. בדרך כלל פציעות כאלה לוקחות 50 או 60 יום עד שאפשר לזוז. אני עמדתי על הרגליים אחרי שבוע או 10 ימים".
התקופה לאחר האשפוז אופיינה בחוסר ודאות רגשי, שכן הוא לא היה מודע לגודל האסון. רק עם הגעת הפסיכולוג הוא הצליח לעבד את הידיעה על מות חבריו לקבוצה. המפגש המחודש עם פולמן ונטו - שני השחקנים הנוספים ששרדו - העמיק עוד יותר את המשקל הרגשי, במיוחד לאור החברות ארוכת השנים שלו עם פולמן מאז ימיהם במחלקות הנוער של ז'ובנטודה. "לא היה לי מושג מה קרה. כשקמתי, שאלתי כל הזמן על אנשים, על החברים שלי, ואף אחד לא אמר לי כלום. הרופאים הונחו לא לגלות לי הכול בבת אחת, ורק כשהפסיכולוג הגיע כדי לעזור לי לעבד את זה - סיפרו לי. השתקמתי פיזית מדי יום, וכשסוף-סוף סיפרו לי מה קרה, הייתי בהלם. לא הצלחתי להגיב, זה היה שוק עצום".
לאחר השיקום, חזרתו של רושל לכדורגל זכתה להד בינלאומי כששיחק במשחקי ראווה של שאפקואנסה מול ברצלונה בקאמפ נואו ומול רומא. הוא תיאר זאת כאחת החוויות המיוחדות בחייו, והדגיש את המפגשים עם שחקנים כמו ליאונל מסי ואת התמיכה האדירה שקיבל: "הכדורגל נתן לי את ההזדמנות להתחרות שוב. לשחק מול בארסה, לדבר עם מסי, לקבל מחמאות על כך שחזרתי אחרי כל מה שעברתי. זה היה מדהים. ואז הגיע המשחק נגד רומא, כבשתי שער, והמשחקים האלה הכינו אותי היטב לחזרה הרשמית שהתקרבה".
למרות הקאמבק המרשים, רושל חש שהדרך שעבר לא זכתה להערכה הראויה: "אני חושב שבמדינה שלנו מעריכים לפעמים דברים שלא באמת חשובים, ומה שאני עברתי נתפס כדבר רגיל. אני שרדתי, למדתי ללכת מחדש, חזרתי לספורט מקצועני, ואני מרגיש שאנשים מנרמלים את הסיפור שלי יותר מדי. הייתי רוצה שיעריכו את זה יותר, כי זה יכול להוות השראה לאחרים".