החדשה החשובה ביותר מה-NBA לא היתה המשך ההתרסקות המכוערת של אינדיאנה, לא נצחונות החוץ של הנטס ומיניסוטה וגם לא בחירתו של אמרי סטודומאייר לרוקי השנה. החדשה החשובה ביותר הגיעה דווקא מעיירת קולג' קלאסית, סירקיוז, שממנה באה הבשורה על כך שכרמלו אנטוני, מי שהוליך את סירקיוז לאליפות המכללות רק לפני פחות מחודש, מוותר על שלוש השנים הנוספות בהן יכל לשחק באוניברסיטה ומעמיד את עצמו לבחירה בדראפט הקרוב. ההודעה הזו הכילה את כל מה שאנחנו צריכים לדעת על הפלייאוף הנוכחי.
שחקנים כמו אנתוני כבר לא מגיעים לקולג'. תסתכלו על לה ברון ג'יימס. בעצם אל תסתכלו על לה ברון ג'יימס, אלא על כל זב חוטם בן 18 שחושב שהוא מספיק טוב (או שמתנשא לגובה של 2.10 וצפונה): אף אחד מהם לא סופר שם את המכללות. נוכלים כמו ג'ים האריק, מאמן ג'ורג'יה, או עזיבות מפתיעות, כמו זו של רוי וויליאמס מקנזס לצפון קרולינה, גורמים לעוד ועוד ילדים לברוח מהמכללות. למה הם צריכים להתייסרתחת מניירות של מאמנים, ולהיטחן בחבילת השיווק של ספורט המכללות אם הם יכולים לעשות לביתם? הדוגמא של אנתוני, שהביא את סירקיוז ממאבק על כניסה לטורניר הגמר של המכללות ועד לזכייה באליפות היא דוגמא מאלפת, אבל שתי קבוצות נוספות שהגיעו לפיינל פור (טקסס ומרקט) הגיעו בזכות כוכב אחד. רמת המשחק בקולג'ים נמצאת בשפל עמוק. בפרספקטיבה הזו, דרך אגב, אנחנו אמורים להסתכל גם על ההישגים של עמית תמיר בקליפורניה.
ומה שקורה, או לא, במכללות, משליך באופן ישיר על ה-NBA. הקונספט הקבוצתי ששלט בליגה בעשרים השנים האחרונות, מתנפץ כעת לרסיסים. גם פעם היו מג'יק ג'ונסון, לארי בירד ומייקל ג'ורדן, אבל מסביבם היתה קבוצה. מאבק הפלייאוף כיום הוא מאבק של יחידים עם ארבעה שחקנים מסביבם שאמורים לשאת את כליהם. כך מגריידי, כך דאנקן, כך שאקובי, ווקר ופירס. מבט על החמישיה של הקבוצה עם המאזן הטוב ביותר בעונה הרגילה גורם לאוהב אנ.בי.איי אמיתי לרצות לבכות: בליגה בראיה יותר ברוס בואן, סטיבן ג'קסון, מאליק רוז ואפילו טוני פארקר היו עולים מהספסל.
כמובן שיש סיבות נוספות למצב הזה: שוק השחקנים החופשיים והרחבת מספר הקבוצות בליגה. אבל שתי הסיבות הללו, ואחרות, לא מסבירות את המצב העלוב, את היעדר יסודות המשחק, אצל יותר מדי שחקנים בליגה. וזה נעשה גרוע יותר כשמדובר בשחקנים גבוהים, שחקנים שזקוקים להרבה יותר עבודת לימוד גם התחום הטכני האישי וגם בהבנת המשחק הקבוצתי ותפקידם בו. קוואמי בראון, טייסון צ'נדלר וקארי היו מגיעים בשלים ומוכנים יותר אם היו עוברים שלוש או ארבע שנות לימוד בקולג' (אצל מאמן שאכפת לו מההתקדמות שלהם)אבל למה להם? בינתיים, את המחיר על השחיתות הממושכת בספורט המכללות, אנחו משלמים.
ועוד שני הרהורים
השריקות בסיום המשחק הנצחון של מיניסוטה בלוס אנג'לסהפאול שלא היה על קובי, עצימת העין הממושכת ממשיכות החולצה התכופות של פוקס, ולעומתה השריקה לפאול שישי נגד קווין גארנט בתחילת ההארכהפאול שהיה יותר זול מאיפור של בימבו מניו ג'רזי, בעיקר בהתחשב במעמדו של גארנט, כל אלו הזכירו שיפוט של מדינה דיקטטורית כשהלייקרס מתפקדים בתור הקבוצה של המשטר. זה אולי נשמע מופרך, אלא אם לוקחים בחשבון ש: הרייטינג הוא המלך של אמריקה ושהטלוויזיה, הכסף שמגיע ממנה ונכנס אליה מפרסומות, היא צורת המשטר. בפלייאוף הזה אין ייצוג ליוסטון, ניו יורק, מיאמי, שיקגו, וסיאטל. נשארה רק קליפורניה. סקרמנטו, מבחינת הרייטינג, חשובה כמו מושב ניר בנים. נשארו הלייקרס. (ואם מישהו רוצה לחפש סיבה מקצועית להפסד הרי שהלייקרס, אחרי שהוליכו את הליגה אשתקד בקטגורית ההגנה החשובה ביותר, אחוזי קליעה של היריב(42.4%), התדרדרו השנה למקום השבע עשרה (44.3%). בשלושת המשחקים נגד הלייקרס בפלייאוף, קלעה מיניסוטה ביותר מחמישים אחוז מהשדה.
ועוד עניין טלוויזיוני: אחד התמריצים התכופים ביותר שבהם מעודדת הליגה את הצופים לצפות במשחקים שמשודרים בערוץ האנ.בי.איי, הוא שהשידורים משודרים ב"היי דיפינישן". אני לא בטוח מה זה אומר, אבל בדיקה קצרה מגלה שאחד המשקיעים (והמרוויחים) הגדולים ביותר מהשימוש בטכניקה הזו הוא מרק קיובן, מה שגם יכול להסביר איך סל שתי הנקודות של סטיב נאש בדקת הסיום נגד פורטלנד, קיבל שידרוג מהצופים.