ליברפול הפסידה 6 מ-7 משחקי הליגה האחרונים שלה ו-8 מ-11 משחקיה האחרונים בכל המסגרות. בסופ"ש האחרון רשמה ליברפול הפסד 3:0 שני ברציפות בליגה, משהו שלא קרה לה מאז 1965 (60 שנה!). אבל הנתון שאולי מסביר את המשבר הנוראי הזה שחווה האלופה האנגלית מגיע מ-Opta: במשחק בסופ"ש נגד נוטינגהאם פורסט באנפילד שחקני הקבוצה האורחת רצו כמעט 7 ק"מ יותר מאשר חניכיו של ארנה סלוט.
זה נתון שעשוי ללמד על שובע, חוסר מוטיבציה וחוסר חיבור משווע של שחקני הקבוצה זה לזה. בכדורגל שמבוסס על לחץ וסנכרון בפעולות אינטנסיביות בין השחקנים (בעיקר ספרינטים), כשמישהו לא רץ כמו שהוא צריך לרוץ כדי ללחוץ באופן יעיל, אז כל המערך קורס. ולפי ה-7,000 מטרים ששחקני ליברפול לא רצו ושחקני פורסט דווקא כן, אפשר להעריך שהבעיה העיקרית של שחקני האלופה היא שהם כבר לא "רעבים" כמו שהיו בעבר.
זה נשמע כמו הקלישאה הכי גדולה בספר הקלישאות הגדול של הכדורגל אבל שחקנים שבעים זו בעיה של כמעט כל קבוצה שזכתה באליפות. כמעט כל 15 האלופות האחרונות של ההפרמיירליג חוו ירידה משמעותית בביצועים בעונת ההגנה על התואר. 9 מתוך ה-15 השיגו 10 נקודות פחות בעונה שאחרי עונת האליפות.
במקרים מסוימים - כמו מנצ'סטר סיטי בעונה שעברה, ליברפול ב-2020/21, צ'לסי 2015/16 ומנצ'סטר יונייטד 2013/14 אחרי פרישת אלכס פרגוסון - האלופה היוצאת השיגה 20 נקודות פחות מאשר בעונה שלפני.
הדעיכה הזו "טבעית" כי היא תלויה בטבע האדם. בין אם זה "מחלת האני" - מונח שהגה פט ריילי, להרגשה שמתפשטת בחדרי הלבשה של אלופים ובגללה ספורטאים מוצלחים "שוכחים" את ההקרבה, את הקבוצתיות והמאמץ שהביאו להם את האליפות ומתמקדים יותר במה הם, באופן אישי, יכולים להשיג; או "תופעה האלופים הרעים", מונח שמשתמש בו רוי קין, כדי לתאר "אלופים שנספחו מהמחמאות ששטפו אותם" - העובדה היא שלאלופה תמיד קשה לשחזר את הישגי העונה שעברה בגלל עניינים אנושיים, שמשפיעים באופן ישיר על העניינים המקצועיים.
"ליברפול השנה קבוצה פשוט חלשה" אמר לאחרונה קין כפרשן סקיי ספורטס. "יש איזושהי שאננות או שביעות רצון עצמית שמגיעות עם הצלחה". קין סיפר שכקפטן מנצ'סטר יונייטד העבודה שלו היתה בעיקר אחרי הצלחות. "הייתי אומר להם 'שכחתם מהמשחק. יש לכם רולקסים, מכוניות פאר, אחוזות מזוינות אבל שכחתם מהמשחק, איבדתם את הרעב".
כך קין "החזיר" לחבריו במנצ'סטר יונייטד את הרעב מדי עונה. הוא האשים אותם שהם רכים, והוא לא הירפה, הוא אתגר את ההישגיות שלהם, את המקצוענות שלהם ואפילו את הגבריות שלהם. ואולם גם הוא אחרי שלוש אליפויות רצופות בתחילת שנות ה-2000, כבר לא היה יכול לגרום לשחקנים להיות רעבים והקבוצה הודחה ברבע גמר ליגת האלופות והפסידה את האליפות לארסנל.
אז זה הכל? רק רעב שאבד בגלל פאקינג רולקסים ואחוזות? "זה תמיד הרבה יותר מסובך מזה" אמר דן אברהמס, פסיכולוג הספורט של ארנה סלוט בפיינורד, ל"את'לטיק". "זה אף פעם לא רק מוטיבציה, תמיד יש הרבה סיבות לנפילה של קבוצה. הצד המנטלי תמיד משולב עם מספר גורמים טקטיים, טכניים, פיזיים. המוטיבציה קשורה לתחושת שובע אבל גם לתחושה שהמסרים של המאמן קצת עבשים, פציעות, שחקנים חדשים שלא מתאימים או אפילו יריבים שהבינו מה לעשות נגדכם - ולדברים הללו יש השפעה מצטברת על פני כמה משחקים".
ליברפול, למרות שלא הרשימה בתחילת העונה הנוכחית, עוד הצליחה לרכב על האנרגיות מהעונה שלפני ולנצח משחקים בדקות האחרונות שלהם - כולל ניצחון משמעותי על ארסנל. רצף התוצאות הטובות יצר ציפיות גדולות מהקבוצה שחוזקה בקיץ בשחקנים שעלו כמעט חצי מיליארד ליש"ט.
ציפיות מוגזמות הן תמיד חלק מהתרסקות של קבוצה. כשלא עומדים בציפיות, תחושת האכזבה באה באופן מיידי ומשתלבת בתחושת שובע. שתי התחושות הללו יוצרות קוקטייל רגשי בעייתי. תוסיפו לזה אבל על אובדנו של דיוגו ז'וטה, שילוב לא קל של שחקנים חדשים בעמדות מפתח ובעיית תקשורת קלה בין המאמן לשחקנים והנה לכם קבוצה במדרון חלקלק של אובדן ביטחון והתפוררות הגיבוש בחדר ההלבשה.
מחקרים מראים שהפסדים מובילים לשינויים הורמונליים במוח של השחקנים. הם מורידים את הטסטוסטרון ומעלים את הקורטיזול שגורם לחרדות ואלו בדיוק הדברים הקטנים שיכולים לסבך קבוצות מצוינות ברצפים של הפסדים, שקשה לצאת מהם. ההפסדים, מן הסתם, מגבירים את המתחים בקבוצה ויוצרים אימפקט רגשי שלילי על כל המערכת. זה מתכון להתרסקות. וכן, זה בדיוק המצב של ליברפול כרגע. היא בעיצומה של התרסקות.