אחרי ההפסד לצ'לסי לפני פגרת הנבחרות, וירג'יל ואן דייק, קפטן ליברפול, התייצב מול המצלמה של סקיי ספורטס, ועם פרצוף עגמומי ענה על שאלות קשות על שלושת ההפסדים הרצופים שהקבוצה של ארנה סלוט חוותה. "אמרתי לכם הרבה פעמים שהעונה הזו הולכת להיות מאוד קשה עבורנו" אמר ההולנדי. "לא רק בגלל מה שקורה על המגרש אבל בגלל מה שקרה מחוצה לו". ומה שקרה מחוץ למגרש זה שכמעט כל השחקנים בסגל איבדו חבר טוב בתאונה טראגית. אולי האוהדים של הקבוצות האחרות הספיקו לשכוח שדיוגו ז'וטה נהרג בתאונת דרכים לפני כמה חודשים בלבד אבל עבור החברים שלו, האובדן הזה מורגש מדי יום באימון.
סביר להניח שגם השחקנים החדשים המשמעותיים שחתמו בליברפול הקיץ, נכנסו לתוך חדר הלבשה באבל - וגם זה לא קל. אז כשמתחילים לדון במה הבעיה של ליברפול העונה, צריך להגיד את המובן מאליו. שחקני ליברפול איבדו חבר לקבוצה באופן טראגי ואולי העולם נע קדימה ואולי אפילו קצת שכח את זה, הם חיים מדי יום את האובדן. ברור שתהיה לזה השפעה על מה שקורה על המגרש.
ואחרי שהנחנו את התשתית הנפשית למשבר של האלופה האנגלית - שלושה הפסדים רצופים, שניים מהם בתוספת הזמן - יש גם סיבות מקצועיות לחלוטין למה שקורה לליברפול במשחקים האחרונים. ליברפול איבדה את הסולידיות ההגנתית שאפיינה אותה בעונה שעברה. שני מגנים חדשים ומאוד התקפיים, ג'רמי פרימפונג ומילוש קרקז, נכנסו לתפקידם של שני המגנים שזכו עימה בשתי אליפויות - טרנט אלכסנדר ארנולד ואנדרו רוברטסון. במקביל, איברהימה קונאטה, אולי בגלל שדעתו מוסחת מאחר שלא חתם על חוזה חדש ומחוזר על ידי ריאל מדריד, עושה טעויות קריטיות מדי משחק.
גם אליסון גם לא במיטבו מבחינה גופנית והנתונים מלמדים שלאלופה יש עכשיו הגנה במקום ה-16 בליגה מבחינת ספיגות צפויות (xGA). מול ליברפול בפרמיירליג העונה הגיעו למצבים ששווים 7.17 שערים - זה ממצב את ההגנה שלה כגרועה יותר מאשר זו של וולבס (6.61) וברנלי (5.27) והרבה מאחוריי ההגנה הכי טובה בליגה של ארסנל (4.38). גם במדד שמכונה "שערים אמיתיים", ליברפול פשוט לא הגנה של קבוצה בכירה. הקבוצה ספגה 9 שערים ב-7 המשחקים הראשונים - במקום העשירי בליגה, כאשר ארסנל - ההגנה הטובה ביותר - ספגה רק שלושה שערים בשבעת המחזורים הראשונים. ליברפול ספגה בערך 0.9 שערים למשחק בשנתיים האחרונות והעונה 1.29.
סביר מאוד להניח שהבעיות ההגנתיות נובעות משינוי האיזון הפנימי של הקבוצה. החלפת המגנים למשל, אבל לא רק. ארנה סלוט הצליח בעונתו הראשונה לזכות באליפות מרשימה עם סגל שכמעט ולא שונה משנים קודמות. ההמשכיות, ההיכרות בין השחקנים והכימיה היו נקודות החוזקה המשמעותיות ביותר של ליברפול בעונה שעברה. העונה, עם הגעתם של פלוריאן וירץ, הוגו אקיטיקה, אלכסנדר איסק, שני המגנים ואובדן חמישה שחקני סגל (טרנט, לואיס דיאס, דרווין נונייס, ג'ארל קוואנסה וז'וטה כמובן) כל אלו שינו באופן מהותי את הקבוצה ובצורה דרמטית.
זה לא סתם שמוחמד סלאח מתקשה לשחזר את היכולות והמספרים שלו מהעונה שעברה, הוא צריך לשתף פעולה עם שחקנים שהוא בקושי מכיר אחרי שנים של הבנה עיוורת עם רוב חבריו לקבוצה. זה לא סתם שווירץ הוא השחקן שעושה הכי הרבה ריצות בלי הכדור (בכלל ובשליש האחרון) בפרמיירליג - ולא מקבל מסירות, השחקנים שאיתו עדיין לומדים אותו. הם לא יודעים לאיפה הוא רץ ואיך הוא הכי אוהב לקבל את הכדור. בלברקוזן וירץ הראה יכולות אינדיבידואליות עוצרות נשימה אבל גם היה גלגל שיניים בתוך מכונה. עכשיו הוא בעיקר בורג שמחפש את עצמו בתוך מערכת לא מאוזנת. צריך לומר, אלו בעיות שהיו לליברפול גם כשניצחה משחקים בדקה ה-90' ומעבר.
החיפוש אחר זהות טקטית חדשה הפכה את ליברפול מקבוצה מאוד יציבה וממושמעת לקבוצה שמסתמכת על הברקות של אינדיבידואלים כדי לנצח משחקים. ג'יימי קארגר סיכם בכך ש"הקבוצה לא מתנהגת כמו קבוצה שיכולה לזכות באליפות". כמובן שהכל עוד יכול להשתנות עבור ליברפול. יש לה מאמן מבריק וסגל מפחיד. הקבוצה גם לא בתחתית הפרמיירליג ויש לה כמה אבני יסוד בסגל מהחזקות בכדורגל העולמי. אבל סביר מאוד להניח שליברפול לא תחזור להיות ליברפול של העונה שעברה. היא צריכה להמציא את עצמה מחדש. ומהר. ואין דרך טובה יותר לצאת לדרך חדשה מאשר ניצחון על מנצ'סטר יונייטד (ראשון, 18:30, ספורט1).