התחלת העונה הכי טובה של עונה על ידי אלופה מכהנת שייכת, כמובן, לגולדן סטייט ווריירס בעונת 2015/16. הקבוצה ששינתה את פני הכדורסל לחלוטין רשמה 24 ניצחונות רצופים בעונת 2015/16 בזמן שיריבותיה עדיין ניסו להבין את סוג הכדורסל שהציגו בעונת 2014/15. את העונה הרגילה סיימו הווריירס ההיסטוריים האלה עם שיא ניצחונות (73) אבל, כזכור, הפסידו בגמר לקליבלנד של לברון ג'יימס.
אלופות גדולות וראויות נוטות להתחיל את העונה שלהן כאלופות מכהנות בתצוגת תכלית של העליונות שלהן. ככה היה גם עם שיקגו של מייקל ג'ורדן, שהיה מכה חברים לקבוצה שהוא הרגיש שהם לא רוצים את זה מספיק. עם הפסיכופט בגופייה מספר 23, שיקגו התחילה את עונת 1991/92 עם 17 ניצחונות ו-3 הפסדים וגם את 1996/97 התחילה עם 3-17. בשתי העונות הללו שיקגו בולס גם זכו באליפות שנייה ברציפות. ג'ורדן לא היה מקבל פחות מזה.
בוסטון של קווין גארנט (פסיכופט לא קטן בעצמו) התחילה את העונה שלה בהגנה על התואר עם 2-18 מרשים (אבל לא הצליחה להגן על התואר). גם בוסטון סלטיקס - שהיתה אחת מהקבוצות הטובות בהיסטוריה ב-1985/86 - התחילה את עונת 1986/87 עם מאזין מרשים של 3-17 אבל הפסידה בגמר ללוס אנג'לס לייקרס, שהתחילה את 1987/88 עם 4-16.
אחרי הנקמה בבלייזרס הלילה בין ראשון לשני), אוקלהומה סיטי ת'אנדר (1-17) בדרך למשחק ה-20 שלה ונראה שהם יותר הווריירס של סטף קרי ודריימונד גרין, שיקגו של ג'ורדן ובוסטון של גארנט ולארי בירד מאשר חלק מהאלופות האחרות שהתחילו את העונה בהגנה על התואר שלהם עם מאזן מעולה אבל לא היסטורי: קבוצות זכורות למדי כגון הלייקרס של מג'יק ג'ונסון, סן אנטוניו של טים דאנקן (5-15 ו-6-14), מיאמי של לברון (6-14), דטרויט של איזייה תומאס (6-14) וגולדן סטייט של סטף קרי וקווין דוראנט (6-14).
אז המספרים הפשוטים מראים ש-OKC היא פשוט קבוצה היסטורית. והיא מובלת על ידי שחקן היסטורי. כן, שיי גילג'ס-אלכסנדר הוא שחקן היסטורי. אין אפשר להתווכח על זה יותר. הפוינט גארד בן ה-27 הוא רק השחקן החמישי בהיסטוריה בעמדתו שרשם יותר מ-140 משחקים של 30+ נקודות ב-50% מהשדה. ברשימה המכובדת יש רק את סטף קרי, ג'רי ווסט, ג'יימס הארדן ודמיאן לילארד. זהו. ומדי לילה הוא מתקרב לווסט ולקרי בצעדי ענק.
הכוכב של SGA בוהק והיציבות שלו פשוט מרשימה. הסגנון שלו מאפשר לאוקלהומה להיות מכונת התקפה בלי הרבה מסירות, בלי התקפה מתוחכמת שהומצאה איפשהו בין בלגראד לפריז ובלי יותר מדי פוזה. ביחד עם הגנה שפשוט חונקת את היריבות וצוות שחקנים ארוכים, חזקים וחרוצים, OKC לא משאירה הרבה סיכויים לשאר היריבות ומלבד ההפסד לפורטלנד וההתעלות של דני אבדיה - במשחק בק-טו-בק אחרי שהובילו ביותר מ-20 נקודות - הקבוצה של סם פרסטי פשוט מושלמת.
אפשר לדבר הרבה מאוד על איך שפרסטי בנה את הקבוצה שיכולה לשחק את הכדורסל היעיל הזה - כי זו מלאכת מחשבת ומודל לחיקוי לכל קבוצה בעתיד (באמת, ג'נרל מנג'ר שרוצה להצליח צריך לחשוב "מה פרסטי היה עושה" והוא יהיה בסדר) - כי ל-"OKC פרסטיס" יש גם כל כך הרבה בחירות דראפט לעשות עליהן טרייד, מה שיאפשר לתחזק את המצוינות של הקבוצה הזו לעוד עשור קדימה. ואולם, ה-X פקטור על המגרש הוא לא רק "הכדורסל" או רק התמהיל המקצועי הנכון, אלא בעיקר האישיות של השחקנים - שכמובן גם לזה פרסטי אחראי.
פרסטי ידע לאסוף את השחקנים עם האישיות המתאימה ושם אותם בחדר הלבשה בו שיי הוא לא רק המנהיג הטכני, כלומר השחקן הכי טוב והכי חרוץ, אלא גם המנהיג האמיתי, שיודע "להדביק" את השחקנים עם הגישה הנכונה. זה מתחיל עם זה שהעבודה של SGA לצד מארק דייגנולט מתחילה להזכיר את הסימביוזה בין גרג פופוביץ' לטים דאנקן. "המאמן, לא משנה אם היה לי יום טוב או רע, הוא אומר לי מה שהוא חושב בדיוק" סיפר SGA. "זו יציבות ואני רואה שאם הזמן הוא ממש חישל אותי לתפקיד המנהיגות. עשיתי כמה צעדים גדולים מאוד לכיוון ואני חושב על הרבה יותר מהמשחק שלי".
הכימיה ביניהם מייצרת את הדינמיקה המיוחדת בחדר ההלבשה של אוקלהומה סיטי. "אנחנו כל הזמן מקבלים אחד מהשני ביקורת בונה" הסביר הצלף איזייה ג'ו. "ואני חושב שזה קשור מאוד למנהיג שלנו, שיי. הוא לא רק המנהיג על המגרש, הוא גם הקול המוביל בחדר ההלבשה".
וכשהמנהיג מוכן לקבל ביקורת מהמאמן, כולם מוכנים לקבל אותה ולהשתפר לפיה. "אני שונא את זה ששחקנים ואומרים 'זה לא המשחק שלי'" חשף צ'ט הולמגרן בפודקאסט של פול ג'ורג'. "מאדר-פאקר, מה זה זה 'לא המשחק שלי?'. המשחק שלך זה מה שהמשחק אומר לך שזה המשחק שלך. אתה לא יכול לצאת למגרש ולהגיד 'זה לא המשחק שלי' ואז לא תעשה מה שאתה אמור לעשות כדי לנצח. המשחק שלי הוא מה שהמשחק אומר לי שהוא צריך ממני. המשחק הולך להגיד לי על מה אני צריך לעבוד ואז אני אלך לעבוד על החרא הזה".
ולמרות שהולמגרן מקלל ונשמע כועס ועצבני, הוא - כמו המנהיג שלו, כמו המאמן שלו, כמו הנשיא לענייני כדורסל שלו - אימץ את העוצמה שברוגע המיוחד שעוטף את הקבוצה שלו. "כשהייתי ילד, הייתי מתעצבן וזורק את הכדור" סיפר שיי. "המאמנים שלי לימדו אותי שככל שאני מתבגר ככה פחות יקבלו דברים כאלה. ולכן בשביל להיות האיש שאני רוצה להיות, אני לא יכול להתנהג ככה - כי אז ככה החברים שלי לקבוצה יתנהגו. וזה שיעור שנשאר איתי מאז שאני ילד. עדיין יש בי את האש הזו, אני עדיין מרגיש את העצבים אבל אני מבין שאני לא יכול להראות את זה. וזה כלי נשק רציני".
האש בתוך SGA בוערת אבל הוא נשאר קול. הוא יכול לשפר את החברים שלו לקבוצה עם מילות ביקורת, הם מקבלים את זה כי הוא בעצמו מקבל את זה. וכולם מבינים ביחד מה הם צריכים לעשות כדי לנצח. זו הדינמיקה האנושית בחדר ההלבשה של אחת מהאלופות הטובות בהיסטוריה של הליגה.