ביום רביעי האחרון, כתב לי עורך מדור הספורט של וואלה, שמכבי הולכת לנצח את הדרבי. הנימוק שלו היה פשוט: "תומר גינת וים מדר פצועים בהפועל, לעומת זאת למכבי יש את רומן סורקין שהוא הישראלי הכי טוב בישראל בפער. ביחד עם תמיר בלאט וג'יילן הורד שמכיר את הליגה - מכבי עדיפה", ואז הוסיף מנחוס לסיום: "ישראלים מביאים אליפות, זו עובדה".
מוקדם מאוד לקבוע מי תזכה באליפות, וכמה הישראלים של אותה קבוצה יהיו משמעותיים, אבל דבר אחד הוכח אתמול: ישראלים לבדם לא מביאים דרבי. אם זה היה המקרה, אז מכבי הייתה מנצחת בקלות עם 46 נקודות מהישראלים שלה, מול 6 בלבד של האדומים. בפועל, זה נגמר בהפסד 85:80 לסוללת הכוכבים הזרים המוכשרת של איטודיס.
זה היה (עוד) משחק מדהים של רומן סורקין עם 26 נקודות כולל 2 מ-2 לשלוש ועוד 8 נקודות מקו העונשין ב-100%. תמיר בלאט קלע ארבע שלשות גדולות מטווח NBA והוסיף 7 אסיסטים. זה הספיק למשחק מאוד צמוד, שברובו מכבי נראתה פשוט טוב יותר - לא בגלל כדורסל גדול או חכם (זו אחת מהקבוצות עם IQ הכדורסל הנמוך ביותר בתולדות המועדון) אלא בעיקר הרבה לחימה, משהו שהקבוצה של קטש לא ממש הראתה לאורך העונה. זה הספיק להפסד מינימלי והרבה מחמאות. אין דבר פחות מכביסטי מאשר לקבל מחמאות אחרי הפסד.
הפועל נגררה אחרי מכבי לאורך כמעט שלושה רבעים, כשאיטודיס מבין שמתישהו ייגמר לשלישיית בלאט-הורד-סורקין הכח אחרי שבוע של שני משחקים ביורוליג - וצדק. הקבוצה האדומה ניצחה בצדק. איכשהו גם כשמכבי הובילה בהפרש דו ספרתי זה הרגיש שתיכף הפועל תלחץ על הגז ותנצח. היא באמת פשוט עד כדי כך יותר מוכשרת. זה שינוי שקשה למי שצופה בכדורסל הישראלי ב-55 השנים האחרונות לקלוט בכלל. כמעט כמו שקשה לקלוט שיד אליהו זה המגרש הביתי של הפועל, שנצבע אתמול באדום.
בצד הצהוב כאמור, רוב הנקודות הגיעו מהישראלים - כאשר תמיר בלאט ורומן סורקין לבדם קולעים 40 נקודות מתוך ה-80 של מכבי. זו מחמאה גדולה בשבילם, אבל גם תעודת עניות למי שבחר את אסופת הזרים הבינונית של מכבי. בצד האדום לעומת זאת היו אלה ג'ונתן מוטלי, אנטוני בלייקני, אלייז'ה בראיינט וטיילר אניס שסיפקו ביחד 70 נקודות מתוך ה-85 של הפועל. הכוכבים של הפועל מוכיחים שאפשר גם להרוויח כסף גדול, גם לקלוע הרבה נקודות וגם לעשות את הבלתי ייאמן ולעשות הגנה.
בסוף, תעודת הזהות לא באמת מעניינת, והאוהדים באים לראות את השחקנים שדופקים צ'אקה בהתקפה, וקופצים לכדור אבוד בהגנה - בין אם מדובר בישראלי או אמריקאי. להפועל יש את החבילה המלאה. דווקא העובדה שמיצ'יץ' - הכוכב הגדול של הקבוצה - לא רשום לליגה, עוזרת במידה מסוימת להפועל לשמור על קשיחות מסוימת שחסרה לה כל כך ביורוליג.
מוטלי ובלייקני היו הכוכבים הגדולים באדום, אבל המנצח האמיתי של הערב היה הבעלים עופר ינאי, שהסתובב על הפרקט עם חיוך ענק - כשסוף סוף הגשים את החלום האמיתי שלו. לנצח בדרבי ביד אליהו, עם יציעים צבועים באדום, ובלי שום מקרי אלימות - לא ביציע ולא מחוצה לו. האולטראס של הפועל ממשיך להחרים את משחקי הקבוצה, אבל אתמול לא הרגישו בחסרונם - ואפילו להפך. החיכוך הקבוע בין קבוצות האוהדים לא גרם לשום דבר למעט כמה הקטנות חברותיות, לא הודלקו אבוקות ביציעים, לא שרו (כמעט) שירי שואה, וממה שהתרשמתי גם נעלמו מהיציעים השירים הדוחים לרגב פנאן.
בזמן שבכדורגל הדרבי התל אביב התפוצץ בגלל אלימות עוד לפני שהתחיל, בכדורסל הוכיחו שאפשר לערוך משחק ברמה גבוהה, של שתי קבוצות יורוליג, עם איבה ספורטיבית אדירה, אבל בלי שום אלימות. ואחרי שאמרנו את כל זה, צריך להוריד את הכובע ולהודות שלאוהדים האדומים - שלא ישבו לרגע וביטלו לגמרי את רעשי הרקע של הצהובים מיציע 11 - יש הרבה מניות בקאמבק של הקבוצה שלהם.
בעונה בה הושקעו מיליונים רבים לצורך בניית אחת הקבוצות הכי מרשימות באירופה, ניצחון אחד בליגה המקומית הוא מבחינת טיפה בים - אבל בשביל עופר ינאי זה לגמרי ניצחון כפול. גם לנצח את שמעון מזרחי במגרש שלו - וגם לחגוג דרבי במקום בו אמרו לו שאוהדי הפועל לא יסכימו לעולם לראות בו בית. בסוף המשחק, כשגיבורי הניצחון טיפסו ליציעים ביד אליהו וחגגו, זה לגמרי הרגיש כמו הבית שלהם. בסוף העונה הם עוד עשויים לגזור שם רשתות. אם זה יקרה, אף אחד לא ישאל: "איפה האולטראס?".
בקטנה
בהפועל תל אביב עשו הכל כדי למחוק כל זכר לעובדה שמדובר גם באולם הביתי של מכבי תל אביב. החנות הרשמית של מכבי תל אביב בתוך ההיכל הוסתרה על ידי יריעות שחורות ענקיות, פוסטרים ענקיים עם סמלי הפטיש והמגל עיטרו את הקירות, כמו גם תמונות של שחקני המועדון. זה אמנם ילדותי, אבל להיות אינפנטיל זה חלק מהכיף באהדת ספורט.
כן ראוי לציין את קיר ההנצחה לזכר 58 אוהדי הפועל תל אביב שנרצחו ב-7 באוקטובר ובמלחמת חרבות ברזל. רק אתמול הובא למנוחות החלל החטוף מני גודארד, כשעל קברו הציבו את גביע היורוקאפ. המחצית המשחק הציגו על המסכים הגדולים בהיכל את תמונותיהם של הנופלים, בזמן שהקהל של שתי הקבוצות פשוט עמד ומחא להם כפיים. זה היה רגע שהכניס קצת פרופורציות בקלישאת "הדרבי מעל הכל".