תחזיות מזרח - קארל מתחיל להבין, אייברסון באהבה

מזל טוב. זה לקח פלייאוף שלם ועוד הפסד אחד אבל ג'ורג' קארל הבין שכדי לעצור את ניו ג'רזי יש לנקוט בפעולה הכרחית אחת: לשלוח פחות שחקנים לריבאונד ההתקפה, לדאוג ששחקן אחד ייצמד לג'ייסון קיד ברגע שמילווקי זורקת לסל ולהכריח את הנטס, בכל מחיר,לשחק משחק עומד.

מילווקי מגיעה לסידרה הזאת עם תחת, עם תחושה שמגיע לה (יש שמועות שהם הושיבו את סם קאסל במשחק האחרון שלהעונה הרגילה כדי לקבל את הנטס). למה מגיע? גם בגלל שהמזרח חלש וכה צמוד, גם בגלל שהנטס לא הוכיחו עליונות מוחלטת אשתקד אלא צלעו החל מהסיבוב הראשון, וגם כי מילווקי אומרת לעצמה ש: יש לה רכז בדרך להיכל התהילה, יש לה שנישחקנים שמחלקים ביניהם חמש אליפויות, יש לה שחקן שמועמד לתואר השחקן השישי הטוב ביותר בליגה, יש לה שני מייסונים שביחד הם שחקן אחד מושלם, יש לה פורוורד שהוא כאב ראש להגנה (ושרק מתחיל להתפתח—אם טים תומאס היה נשאר בקולג' זו היתה השנה השלישית שלו באנ.בי.איי), יש לה התקפה וספסל טובים יותר. במשחק הראשון דפקה אותם המנטליות. אתמול (45% מהעונשין) המנטליות איימה לדפוק אותם שוב אילולא משחק קסם של קוקוץ'.

קארל הפך את הנטס לקבוצה פאתטית ופגיעה. נכון שהכשרון של קיד והחולשה של החוף המזרחי עוד עלולה לקחת את הנטס לאותו מקום שאליו הם הגיעו אשתקד, אבל השנה זה יהיה קשה יותר, בעיקר בגלל החולשה של רודני רוג'רס, מי שהיה אמור לעזור לנטס ליתר נקודות במשחק העומד.

ועוד שאלה: האם משלם, סוף סוף, ביירון סקוט את מחיר ההיבריס? ההבאה של מוטומבו היתה בגדר עלבון לקבוצות בחוף המזרחי. את מוטומבו צריך בשביל שאקיל ודאנקן, לא בשביל ברד מילר וארווין ג'ונסון. הנטס נראים כמו קבוצה שממש זקוקה לון הורן.

אם חרב הפיטורין עושה פטרולים מסביב לצוואר של מוריס צ'יקס ודון נלסון, מה אנחנו אמורים להגיד על איזייה תומאס? אם צ'יקס ונלסון חייבים לעבור כך וכך סיבובים, הרי שתומאס חייב (וזאת דעתנו) להגיע לגמר הפלייאוף עם מקסימום ארבעה הפסדים כדילא להיות מפוטר.

לתומאס יש: את הסגל הכי עמוק במזרח, עם כשרונות שכוללים את שחקן הפנים הכי טוב במזרח, את אחד השומרים הכי טובים בליגה, את אחד מהגדולים בהיסטוריה כשמדובר בשניות האחרונות של משחקים בפלייאוף, יש לו שקט תעשייתי שאין בשום קבוצה אחרת.
קשה אפילו לתאר את תהליך ההרס שזורע איזייה תומאס באינדיאנה. תומאס מומחה בהריסות, ליגה שלמה הוא כבר הרס. את רון מרסר הוא הרס, את אוסטין קרושיר הוא הרס, את עמדת הפוינט גארד הוא חילל (אחרת, למה החתימו את הפרשן טים הארדאווי כמה שבועות לפני סיום העונה?), על רון ארטסט הוא לא משתלט (ואפשר לצפות מאיזייה, אחרי שנים שהוא חילק חדר הלבשה עם דניס רודמן, שידע מה לעשות עם אנשים כאלו), תהליך ההתקדמות של בנדר והרינגטון עושה מצב ארנבת.

ואם כל זה לא מספיק, איזייה קיבל את היריבה הכי נוחה בעולם. קבוצה של שני שחקנים, ואם הראש של ארטסט מוברג נכון הרי שבוסטון הופכת לחיה חד ראשית. ובכל זאת, אינדיאנה נוסעת לבוסטון כדי להחזיר לעצמה את יתרון הביתיות. היא היתה אמורה לנסוע לשם כדי לסגור את הסדרה.

ועוד תמיהה: על מה בדיוק חשבו שם בבוסטון כהם שיחררו את ג'ו ג'ונסון לפיניקס? ועל איזו תרקוחת סמים נלקחה ההחלטה להביא את וין בייקר?

לארי בירד, זה שהשאיר לאיזייה קבוצה שרק הגיעה לגמר הפלייאוף ועם עתיד ורוד יותר, הביע בעבר פליאה על כך שהנהלת הפייסרס בחרה את איזייה על פני קרלייל. קרלייל הוא אכן קוסם, למרות שהארנבים שהוא מוציא מהכובע שלו כוללים את מייקל קארי וחואן אטקינס.
גם עם בן וואלס בריא, דטרויט תזיע כדי להציל את הסדרה הזאת, אם בכלל. כאילו, הייתי שמח לכתוב על ההתקפה של הפיסטונס, אבל זה לא דבר ממשי. ההתקפה של הפיסטונס היא חוט מאריך להגנה שלה.
אבל לא קרלייל הוא הסיפור של הסדרה הזו, אלא דווקא דוק ריברס. לאט לאט מתגלה ריברס כתואם ג'רי סלואן בחוף המזרחי: הוא לוקח שחקנים, בעיקר בעמדת הגארד (שבה שיחק. גם סלואן מטפח בעיקר פורוורדים) ומשדרג אותם. את דרל ארמסטרונג הוא הוציא מקפריסין, את טרוי הדסון הוא הפך למפלצת שמאיימת לטרוף את הלייקרס, וז'ק וואן הפך לרכז לגיטימי. כמובן שאת העבודה הטובה ביותר, והקשה ביותר, עושה ריברס עם הגארד השני שלו, טרייסי מגריידי. ריברס הוא לא איש חף מאגו. כדי לתת למגריידי לעשות את מה שהוא עושה, לזרוק את כל מה שהוא זורק, ריברס היה חייב לגלות גדלות רוח ולוותר על האגו.כמובן שהיכולת הפנומנלית של מגריידי עושה את הויתור הזה להרבה יותר פשוט. אם מגריידי ימשיך לפגוע מבחוץ כפי שעשה במשחק הראשון, אורלנדו תנצח את הסדרה.
ועוד מאמן ששווה להזכיר אותו בסדרה הזו הוא רוי וויליאמס, המאמן היוצא של קנזס. וויליאמס, ביחד עם ליוט אולסון מאריזונה, באמת מכין שחקנים לאנ.בי.איי, לא רק חושב על נצחונות. בניגוד לאולסון, שמתמחה באילוף הקל יותרשל גארדים, הרי שוויליאמס מכין שחקנים גבוהים. היכולת הטובה של דרו גודן (וזה הרבה יותר מהסטטיסטיקה, זו המוכנות המנטלית והגופנית שלו למשחק), מצטרפת לאוסטרטג, פולארד, להפרנץ, ופול פירס שהגיעו מקנזס בשנים האחרונות (ותכף מצטרף אליהם ניק קוליסון).
ועוד שתי תמיהות: האם לנוכח היכולת של גודן,אפשר להסיק מסקנות ראשונות לגבי טביעת העין של ג'רי ווסט לאחר השבתון? והאם נקבל, במיוחד לאור ההשתדלות של בן וואלאס, איזה קלוז אפ של גרנט היל?

זו הטרגדיה של החוף המזרחי: מכת פציעות לאורך כל העונה תגרום לאחת מהקבוצות הללו להיפרד מהפלייאוף כבר אחרי הסיבוב הראשון, למרות שמבחינת כשרון (וקרב המאמנים) זו התמודדות ששווה את גמר המזרח.

אבל לא באנו להלין כאן, לא לנתח, להעריך, או לתת תחזית: זו סידרה ששווה לראות אותה רק בגלל שאלן אייברסון, הערס הזה עם הצמות והקעקועים, עם החיבה לאקדחים וחברים מפוקפקים, עם ליריקת הראפ השערורייתית, אלן אייברסון הזה, איש בגובה שלנו, הוא היחיד שיכול לעשות לדייויד שטרן, העורך דין היהודי ההוא, טובה ולגרום לקהל בבית להתאהב מחדש בכדורסל. כל הפרמטרים האחרים, מקצועיים ומנטליים, לא שווים כאן אגורה. הקו הישר היחיד שעובר בין נקודת אייברסון לנקודת הכדורסל, הוא קו האהבה.

קובי ברייאנט זורק הרבה מדי? עם מי לפתוח בפאואר פורוורד? ואת הורי—בחמישיה או מהספסל? ואיך נטפל במניה דיפרסיה שאליה נקלע שאקיל אוניל בדיוק על סף הפלייאוף? מה זה חשוב, פיל ג'קסון הפסיק את כל הניסויים ומגדל מחדש את הזקן.

ובתחילת השנה אירגן לעצמו שטרן את חוזה הטלוויזיה העשיר בתולדותיה של הליגה. אפילו מחזיר קפיטליסטי בדמותו של שטרן היה ניתן לצפות שישקיע חלק, ולו מזערי מהקופה, בקהל העתיד שלו. אבל אם בשנה שעברה היה ניתן לראות את כל משחקי הפלייאוף במחיר הבסיסי של חבילת הכבלים, הרי שהשנה, דווקא השנה, החליט שטרן שחלק ממשחקי הפלייאוף ישודרו בערוץ האנ.בי.איי (הוצאה של 160 דולר לשנה).