פיצוץ הדרבי התל אביבי השבוע זעזע את הרחוב הספורטיבי של הכדורגל הישראלי. מצב שבו המשטרה מודיעה כי המשחק לא יתקיים בגלל התפרעות אוהדים הוא דבר שלא קורה בכל יום, בטח שלא בליגת העל, מקום שבו הכדורגל אמור להיות מנוהל מכל הבחינות ברמה המקצוענית ביותר. יחד עם זה אי אפשר לשכוח שרק בשנה האחרונה ראינו כאן פיצוץ של משחק בסמי עופר בין מכבי חיפה למכבי תל אביב וגם משחק שפוצץ בטרנר בין הפועל באר שבע לבין בני סכנין.
אבל אם בליגת העל זה קורה פעם אחת בעונה (או כמו בעונה שעברה, פעמיים בעונה), בכדורגל הישראלי באופן כללי ובממוצע בכל שבת מגיעים לפיצוץ לפחות שני משחקים בליגות הנמוכות לבוגרים ובליגות הנוער והנערים.
זה הממוצע. כמעט שני משחקים מתפוצצים ולא מגיעים לסיומם בכל מחזור. לפעמים יש גם מקרים יוצאי דופן ברמה בלתי נתפסת כמעט, ובמחזור מסוים מגיעים לבית הדין של ההתאחדות לכדורגל גם שישה או אפילו שבעה מקרים שבהם במחזור אחד פוצצו כל כך הרבה משחקים.
כך יקרה גם הערב (רביעי) בבית הדין המשמעתי כאשר יגיעו לדיונים שורה ארוכה, ארוכה מדי, של קבוצות שבמחזור אחד פוצצו המשחקים שלהן. היום אמורים לדון בבית הדין בשבעה (!) משחקים שפוצצו. הסיבות כמובן קשורות כמעט בכל המקרים באלימות, וזו לצערנו מגוונת.
פעם זו אלימות בין שחקנים על כר הדשא, פעם אלימות בין מאמנים ועוזרי מאמנים, ופעם אלימות בין קהלים. האבסורד הוא שהאלימות היא בין ההורים של השחקנים, אשר הרבה פעמים גולשת לתוך המגרש, או לחלופין שהשחקנים עצמם עוזבים את המשחק והולכים ליציע כדי לסייע להוריהם. זה קורה כאמור במשחקי בוגרים בליגות הנמוכות, וגם במשחקי נוער ונערים. לעתים צריכים שופטים צעירים שנשלחים למשחקים האלה, הרבה פעמים בני 16 או 17 להתמודד עם פיצוץ של משחק.
בהתאחדות לכדורגל יודעים לספר שיש מחזורים שבהם מתפוצצים כל כך הרבה משחקים שאי אפשר לקיים את הדיונים בבית הדין מרוב שהוא עמוס, לאור הכמות הגדולה של משחקים שפוצצו. מה שקרה השבוע בדרבי התל אביבי הוא כאמור קצה הקרחון.
מדובר באירוע בפרופיל מאוד גבוה מאחר שזו ליגת העל ושזה המשחק הכי גדול של הכדורגל הישראלי אבל פיצוץ משחק הפך לדבר שכיח לצערנו והעדויות נערמות בזו אחר זו. ברוב המקרים אגב מוצאים ששתי הקבוצות אשמות ולכן העונש השכיח הוא תיקו אפס ללא נקודות לשתי הקבוצות, שזה למעשה אומר הפסד טכני של כל אחת מהן. אבל ההפסד כולו שלנו.