מחר (שני), יציינו ברחבי העולם 32 שנה לסנסציה הגדולה בתולדות הכדורגל האירופי בדור האחרון: ניצחונה של נבחרת ישראל על צרפת בפארק דה פראנס, 2:3 אחרי פיגור 2:1 במחצית. בכנסיית נוטרדאם, אם כבר שופצה, יצלצלו הפעמונים כמו ביום הזיכרון לחללי הלגיון הצרפתי. נבחרת ישראל מנצחת בצרפת. סיפור אמיתי. שחקנים הלכו במנוחת הצהריים שלהם לרכוש רדיו דיסק עם צ'יינג'ר בשאנז אליזה, ורצו בגשם 3 קילומטר למלון בפורט מאיוט כדי לא לאחר לאסיפה המסכמת לפני היציאה למגרש. נבחרת חצי חובבת, עם ליגיונר אחד בלחץ, שלחה את אריק קאנטונה להיות פעיל חברתי. במונדיאל הוא כבר לא שיחק.
ולמה התזכורת הזו? כי צרפת 1994 זו לא נורבגיה 2025. אחרי ארבע שנים היא זכתה במונדיאל האחרון שנורבגיה השתתפה זו. נורבגיה, עם הולאנד, סורלות ונוסה, לא שווה יותר משמינית גמר מונדיאל. אנחנו לעומתה לא שווים כלום. צריך לזכור: בהגרלת הבתים המוקדמים למונדיאל, הוגרלה נורבגיה מהדרג השני וישראל מהשלישי. לכאורה, היה אמור להיות פה מאבק על כרטיס לפלייאוף. בפועל, חטפנו מהם 9 שערים ולא היווינו יריב. היומרה הזו - בגלל הגרלה - לחלום על משחק שווה כוחות וניסיון, לפחות למראית עין, של מאבק, היא זריית חול בעיניים.
מישהו מהשחקנים אמר אתמול שאנחנו הולכים עכשיו למשחק "סופר גורלי" מול איטליה באודינה. כן, יש עוד סיכוי תיאורטי להיאבק על כרטיס לפלייאוף. אנחנו נבחרת שמדברת על סיכויים ומשחקת נגד כל הסיכויים. כי למרות המחמאות מהמשחק הקודם מול איטליה, גם שם חטפנו חמישייה, הפעם עוד היו פחות כלים הגנתיים. אלי דסה בלם שלישי? ענאן חלאילי סוגר קו? סולומון מחפה על רביבו החיוור? אור בלוריאן? אור בלוריאן???
ב-1969 שיחקה נבחרת ישראל, זו שעלתה למונדיאל, משחק ידידות ראשון מול בורוסיה מנשנגלדבאך בגרמניה. השחקנים הישראלים התבוננו בהשתוממות איך הגרמנים מתקתקים אותם במסירות עם החלק החיצון של כף הרגל. הם בחיים לא ראו שחקנים משתמשים בחיצון כדי להניע כדור. ב-2025, הנורבגים - נבחרת שלא הייתה 28 שנה במונדיאל - מניעה כדור לעומק עם החיצון, עם השמיצון, בטכניקה עילאית. וחלק מהשחקנים שלה היו יכולים לשחק בכלל כדורסל, אם לנורבגיה הייתה נבחרת ראויה בכדורסל. לדעת לטפל ככה בכדור בגבהים האלה, מול נבחרת שהחוזקה היחידה שלה זה טיפול בכדור, זה אפילו מביך. לא רק שהנורבגים גדולים מאיתנו, מהירים מאיתנו, חזקים מאיתנו, מתברר שכדורגל הם משחקים הרבה הרבה הרבה יותר טוב מאיתנו. ושוב, זה לא יכול להיות שווה יותר משמינית גמר מונדיאל.
אחרי המחמאות הגדולות לרן בן שמעון אחרי המשחק מול איטליה, חייבים לומר שלמרות הדברים המרגשים שלו בליל שבת, והברכה היהודית ההגונה שהרים שם, יש דברים שלא ניתן לעבור עליהם לסדר היום. העובדה כי נבחרת ישראל משחקת באוסלו מחצית וחצי עם אור בלוריאן ומתן בלטקסה - בלמים שלא שיחקו בקמפיין והם לא מהדרג הראשון, בלשון המעטה, ורק בגלל שסתיו למקין, שחקן אחד, לא כשיר - זו שערורייה. עופרי ארד, בלם ישראלי לכל דבר ועניין פותח בליגת האלופות; ניקיטה סטוינוב שהוזעק אמש לנבחרת, משחק קבוע בליגה הרומנית, והוא אפילו לא נכלל בסגל מלכתחילה. וזה קורה בשבוע שבו ליסאב עיסאת הופך לבלם נבחרת רומניה במקום שיהיה בלם נבחרת ישראל.
דניאל פרץ, אלי דסה, מוחמד אבו פאני - לא משחקים בקבוצות שלהם ופותחים בהרכב. כאילו אין שחקני כדורגל בישראל וצריך להשתמש גם בנערי פוסטר כדי למלא הרכב. ראיתם את האנרגיות של אבו פאני? אפשר להגיד כמובן שיש פציעות והנבחרת לא צריכה להיות תחנת רכבת, אבל צריך לשאול למה אצל וילי רוטנשטיינר פצועים התאבדו לשחק בנבחרת ולפניו ואחריו לא? למה כשרן בן שמעון היה שחקן, חיים רביבו עלה לשחק מול קפריסין אחרי יומיים עם קרסול בצורת בלון? ואם הנבחרת לא תחנת רכבת, איך זה שכבר 27 שחקנים שיחקו בה בששת משחקי הקמפיין, ושלושה מהם ערכו הופעת בכורה במשחק אתמול?
והשיא: אוסקר גלוך חלוץ מדומה. מול ההגנה הנורבגית התמירה, המהירות הנורבגית, הפיזיות, העוצמות, מציב רן בן שמעון כחלוץ, קשר עם 39 שערים בקריירה המקצוענית שלו. כשריצ'ארד נילסן העלה באוסטריה את אבי נמני במקום אלון מזרחי, הוא הסביר את זה בכך שאבי נמני מתמצא ברחבה יותר מאלון מזרחי, טיעון שהיה קשה להתווכח איתו ב-2001, אבל גלוך? חלוץ מדומה? הוא לא נגע בכדור, לא כחלוץ ולא כמדומה. אולי הולנד נחשבת קצת יותר מהליגה שליאו מסי משחק בה, אבל מה בדיוק רצה בן שמעון להשיג מגלוך בתפקיד הזה שחשב שלא ישיג מתאי בריבו או דור תורג'מן? התמצאות ברחבה? הגנה? מעברים מהירים? תאקלים אולי?
אין לנו את הלוקסוס לקבל 5:0, להיראות כמו שחקני אימונים, ולחשוב על עליה ליורו. אלה יקומים מקבילים. ולצד הביקורת כלפי בן שמעון על סגל לא מושלם, הליקויים בכדורגל הישראלי - החל ממחלקות הנוער - ניכרים גם בנבחרות הצעירות האחרות, שמשחקות אחורה מול נבחרת כמו סלובניה, ולא מצליחות להחזיק יתרון יותר משתיים, שלוש דקות. יש פה כשל בסיסי, ארוך, מקצועי ומנטלי, שנובע מסיבות פנים פוליטיות, אפס התייחסות לאומית, והמון עסקנות. מתחייב פה תהליך שיביא אותנו אולי ליורו 2040, לא ליורו 2028. הקמפיין הבא הסתיים עוד לפני שיתחיל.
אפשר להגיד שנורבגיה היא בסך הכל עניין של דור אחד מוצלח, למרות ששם מתייחסים לכדורגל כהלכה, ראו נבחרות הנשים שלהם. אלא שלצד העבודה הנכונה, גם בנורבגיה מתייחסים לכוכבים שלהם כאל כוכבים. ערב המשחק הביעו שם חשש מהיעדרותו של מרטין אודגור, כאילו שאין שם שיטה, ודרך, ותהליך נכון. ובינינו, יריבה כמו ישראל. אי אפשר לנצח משחק בלי כוכבים. לא בטוח שנורבגיה הייתה תוקעת אתמול חמישייה לנבחרת ישראל בלי ארלינג הולאנד.
תזכרו מה היה פה רק לא מזמן כשהיה כוכב לנבחרת ישראל. התעסקו פה בחדר שלא קיבל, בכך שהוא "מפריע" לשחקנים אחרים לצמוח לידו, באחוזי ההצלחה של הנבחרת איתו ובלעדיו. כשאיל ברקוביץ' וחיים רביבו שיחקו יחד, חיפשו את החיכוך ביניהם, לא הבינו איך אפשר לשים לידם את אבי נמני או יוסי בניון - "הם יצטרכו שלושה כדורים במשחק, לא אחד" - כך היה עם אלי אוחנה ואלון מזרחי, מי עושה תנועה לעומק ומי לא עושה תנועה. כוכב זה לא רק המספרים, זה התרומה שלו מסביב. כמה הוא משפיע על חדר ההלבשה, כמה קהל הוא מביא איתו, איך ההתייחסות לנבחרת מצד התקשורת והקהל איתו ובלעדיו. כוכב מפיח חיים בנבחרת.
מנור סולומון שחקן אדיר, לא כוכב; אוסקר גלוך פוטנציאל גדול, לא כוכב; דור פרץ לייט בלומר, לא כוכב. ליגת העל ריקה מכוכבים, אין ליגיונרים נוצצים. ובחוץ. הלוקסוס הגדול: נבחרת בלי עומר אצילי, בלי דיא סבע, בלי קניקובסקי, לפעמים בלי אבו פאני. נבחרת אפורה, שמייצרת מצבים בזכות דריבל, או מיליון נגיעות בכדור, בלי סקורר - בסגל שהוזמן למשחקים היו 28 שערים בינלאומיים, פחות מערן זהבי אחד, כמעט כמו כל שחקני נבחרת נורבגיה שהם לא הולאנד או סורלות' - יכולה לפעמים להתעלל במולדובה, לנצח באסטוניה, אין לה כבר כמעט כלים לנהל מאבק שווה כוחות מול כל נבחרת שהיא בדרג שלה ומעלה. לפעמים זה ייראה כאילו תחרות, לפעמים זה ייראה כמו אתמול - מביך ומבייש.