רן בן שמעון ושחקני נבחרת ישראל קצת התבלבלו מההופעה נגד איטליה. הכדורגל החיובי, ארבעת שערי זכות (מחמש הספיגות התעלמו) והרבה מאוד מחמאות בארץ - גרמו לאובר-אמונה ביכולת לשחק כדורגל מול נבחרות חזקות.
אבל נורבגיה היא לא איטליה. ישראל באה לא מוכנה טקטית ונפלה למלכודת הנורבגית בדרך לתבוסה צורבת 5:0. ארלינג הולאנד וחבריו נתנו לישראל להניע ולהרגיש טוב, אך בכל חטיפה תפסו שחקנים לא מוכנים להתקפות מעבר והביכו את ישראל.
וכן, הפערים ידועים ובכל מקרה היינו מפסידים, אך אפשר היה להקשות הרבה יותר, לא להתלהב ולהשאיר לנורבגים שטחים. אלא אם מישהו ציפה שאור בלוריאן ייקח את הולאנד באחד-על-אחד.
רב"ש היה צריך לשחק פשוט עם הכלים שעמדו לרשותו: לחכות מאחור ולנסות כדורים ארוכים במעברים, עם שחקנים מתאימים כמו מנור סולומון ודור תורג'מן. גם אם היו קוראים לזה "בונקר", כנראה שזה הכי טוב שאנחנו שווים כדי להקשות על נורבגיה. בונקר מפואר במצבנו.
ענאן חלאילי התלונן תקופה ארוכה על כך שהוא לא זוכה לקרדיט ראוי בנבחרת. כשרואים את החלק שלו בגול הראשון (מפנה את הגב בהרמה לרחבה) והאיבוד בשער השני, מבינים למה בן שמעון לא סגור עליו. מוחמד אבו פאני קיבל הזדמנות מחודשת, אבל כל הסיפור עם פרנצווארוש רק לקח אותו אחורה העונה.
והיה את אוסקר גלוך בחוד. ניסיון לא ברור כחלק מכל קבלת ההחלטות בערב הזה - ערב בו פגשנו נבחרת מצוינת, אך מזמן היינו צריכים להיות במקום שאנחנו לא מתבזים נגדה, אלא נותנים פייט וגורמים לה להזיע, גם אם בסופו של דבר ההכרעה ידועה. יאללה, עוד משחק שנמחק מהזיכרון.