1. מטרות
כשמנסים להגדיר טורניר של נבחרת ישראל, מתחילים קודם כל בשאלות הברורות: האם עמדנו במטרה? האם נכשלנו? האם הצלחנו? יש טורנירים שהתשובה על כך ברורה יותר, ויש כאלה שבהם התחושות שמלוות את הסיום מקשות על המסקנה.
ברור כי נבחרת ישראל לא נכשלה, ונראה שגם עמדה במטרה שהוצבה לה מלכתחילה, אבל התחושה הסופית היא שהיא לא הצליחה. לא הצליחה, כי התחושה היא שמבחינת פוטנציאל, היא שווה יותר. כי לא היו בה בעיות משמעת, תקשורת או כימיה כפי שהיו בעבר. כי היו לנו את השחקנים הנכונים לעשות את זה.
היא לא הצליחה גם כי יוון - זו שעצרה אותנו - לא נראתה מרשימה במיוחד מולנו, והיינו קרובים. לא הצליחה, כי כשאנחנו מסתכלים על פולין וגאורגיה, קשה שלא לחשוב שאנחנו טובים מהן - גם אם, כנראה, אנחנו לא.
ובכל זאת, היו היבטים רבים שבהם הנבחרת הזו כן הצליחה. היא ריגשה, עניינה, והחזירה את נבחרת ישראל למרכז השיח הציבורי, בימים שבהם העם צמא לרגעים של גאווה. היא הצליחה לייצר חדר הלבשה בריא וטוב, דבר שלא היה כאן כבר שנים, ונבחרת ששחקנים רוצים להיות חלק ממנה. היא חזרה להיות רלוונטית - וזה קרדיט שמגיע לכל אנשי הצוות.
אנחנו זוכרים את התחושות אחרי כמעט כל יורובאסקט מאז 2009 - כל אחד מהם הסתיים באכזבה. גם זה של 2015, שבו עברנו שלב, נגמר עם תבוסה קשה מול איטליה. שלא נדבר על הכישלון הביתי ב-2017, ועל התחושות המעורבות ב-2022, על אף התוצאות הסבירות.
אליפות אירופה 2025 תיזכר כאירוע חיובי עבור הכדורסל הישראלי. זה לא המון - אבל גם לא דבר שאפשר לקחת כמובן מאליו.
2. איפה טעינו?
ברור שלא עשינו טורניר מושלם - רחוק מכך. יש הרבה דברים שאפשר היה לעשות אחרת, גם אם לא בטוח שזה היה משנה את התוצאה.
המשבר סביב תמיר בלאט יכול היה להיפתר אחרת על ידי שני הצדדים, אבל לא בטוח שזה היה עוזר לנו לקחת ריבאונד מול יוון. הרוטציה יכולה אולי היתה להשאיר את שחקני המפתח רעננים יותר למאני טיים, אבל חוץ מהמשחק מול פולין, לא הפסדנו באמת במשחקים צמודים.
אריאל בית הלחמי הגיע לטורניר עם לא מעט מה להוכיח. הוא לקח אחריות בפרשת בלאט, בחר את קאדין קרינגטון כמתאזרח, והלך עם ים מדר כרכז המוביל - ואולי היחיד. קרינגטון היה מחויב, אך לא עמד ביעדים המקצועיים. הסיפור המרכזי, ככל הנראה, הוא מדר.
הנבחרת נבנתה כך שמדר יקבל החלטות לצד דני אבדיה. אבל מדר רחוק מאוד מהשחקן שהוביל את הפועל תל אביב והגיע בזכות כך ליורוליג. הוא נתן הכול, קשה לבוא אליו בטענות, אבל כנראה שההבדל בין עמידה במטרות לבין טורניר גדול יותר, היה במצבו.
גם משחק הפנים לא סיפק הברקות. תומר גינת היה נהדר, רומן סורקין היה יציב, אבל היה חסר עוד מישהו. המישהו הזה הוא כנראה טי ג'יי ליף - שבית הלחמי לחץ לצרפו לפחות לאימונים. התקווה היא שבנובמבר הוא כבר יהיה חלק מהנבחרת, ואז נוכל לבדוק אם באמת היה יכול להיות ההבדל.
3. אבדיה
עם כל הכבוד לעומרי כספי, מאז מיקי ברקוביץ' לא היה שחקן ברמתו של דני אבדיה בנבחרת ישראל. לא רק ביכולות הכדורסל והיכולת לשאת את הנבחרת על הגב, אלא גם ברמת ההערכה שהוא מקבל בטורניר כזה. במשך שבוע וחצי הרגשנו שמשחק אצלנו שחקן מהטופ העולמי. אולי לא בהייפ של יאניס, יוקיץ' או דונצ'יץ', אבל לא רחוק מהם. מספיק היה לראות את התקשורת הזרה מגיעה לאימונים של נבחרת ישראל רק כדי לדבר איתו, כדי להבין את גודל הפוטנציאל.
ובכל זאת, דני מסיים את הטורניר בתחושת פספוס. הוא לא עמד ביעדים שהוא עצמו מציב לעצמו. הוא חולם על פודיום, לא פחות. הוא מאמין שהוא יכול להוביל את הנבחרת להישג גדול - ולכן גם התסכול שיצא ממנו במהלך המשחקים היה כל כך בולט.
הכוכב הישראלי מסיים את הטורניר עם מספרים נהדרים, מבטיח לחזור, אבל גם עם תחושת החמצה. התקווה היא שבעוד שנתיים, באליפות הבאה, נראה שחקן טוב יותר, מדויק יותר, ובעיקר שלם יותר בקבלת ההחלטות שלו. אבדיה השתפר המון בשלוש השנים האחרונות, אבל הדרך עוד לא הושלמה.
4. הגנה
קשה לסכם את הטורניר בלי להתייחס להגנה של הנבחרת. בתחילת הטורניר, במיוחד מול איסלנד, פולין וצרפת, הרגשנו שההכנה נשאה פרי. סקור נמוך, ניצחונות, ותחרות גם במשחקים צמודים. אבל בשלושת המשחקים האחרונים, ההגנה פשוט לא הייתה שם: מול בלגיה התפרקנו ברבע האחרון, מול סלובניה לא הצלחנו לעצור את דונצ'יץ', ומול יאניס זה היה אפילו גרוע יותר.
כן, מדובר בכוכבים שבדרך כלל עושים נזק לכולם, אבל כדי להגיע לרמות האלה, נבחרת ישראל צריכה זהות הגנתית מוצקה יותר. שלושה שחקנים סומנו כבעלי אוריינטציה הגנתית: יובל זוסמן, גיא פלטין ואיתי שגב. פלטין ושגב אף פתחו בחמישייה נגד יוון. אבל תרומתם ההתקפית מוגבלת, וכשזה ככה, הם חייבים להיות מסוגלים לשמור ברמה הכי גבוהה שיש.
בינתיים זה לא מספיק. מה שעובד ביורוקאפ ובליגה המקומית, לא מחזיק מול כוכבי יורוליג ו-NBA.
אז מה כן אפשר לעשות? כנראה שכל עוד השחקנים הישראלים הצעירים לא יהיו שחקני הגנה ברמה גבוהה - יהיה קשה להדביק את הפער, גם עם כל המוח היהודי והטקטיקה.
5. חילופי דורות
צמד המילים שחוזר אחרי כל טורניר הוא "חילופי דורות". זה נאמר ב-2017 עם הפרישה של אליהו, כספי, הלפרין ואוחיון, וב-2022 עם מקל ופניני. ב-2025, בר טימור הוא אולי היחיד מהחבורה שנראה שלא יהיה חלק מהנבחרת בעוד ארבע שנים. נמרוד לוי, רפי מנקו ואיתי שגב אמנם יהיו בגיל מתקדם, אבל כבר היום אינם שחקני מפתח.
ובכל זאת, יש מקום לאופטימיות. נבחרות העתודה והנוער ממשיכות לייצר שחקנים שיכולים להיות שחקני נבחרת. עומר מאייר הוא דוגמה מצוינת, כמו גם בן שרף, שאולי כבר בשנה הבאה יהיה חלק מהסגל. גם איתן בורג, שהיה בטורניר הנוכחי על תקן שחקן 12, ואולי אפילו שחקנים כמו אלון מיכאלי ורון ציפר, שצפויים לפרוח בליגת המכללות.
את רומן סורקין ותומר גינת שמרנו לסוף. עמדות הפנים בנבחרת לא מבטיחות עתיד ורוד. השניים, למרות שיגיעו לגיל 33 ו-35 ביורובאסקט הבא, צפויים להישאר השחקנים המרכזיים - אלא אם יקרה שינוי משמעותי. לכן חשוב לקדם את עניין טי ג'יי ליף, לשקול שינוי במתאזרח לעמדת פנים, ולתת דחיפה משמעותית למיכאלי.
האליפות הזו הוכיחה: אם אנחנו רוצים לעלות מדרגה, זה חייב להתחיל גם בצבע.