רגע לפני המשחק של נבחרת איטליה הערב (שני) מול ישראל במוקדמות המונדיאל, במדינה ממשיכים לעזוק במצב במזרל התיכון, והיום נערך ב"גאזטה" ריאיון עם מאמן נבחרת פלסטין. איאהב אבו ג'זר סיפר מה המשמעות של להוביל נבחרת לאומית בזמן מלחמה, נבחרת שלא משחקת בבית כבר שש שנים, ולדבריו "אני איבדתי יותר מ־250 אנשים - חברים, קרובי משפחה ועמיתים. איטליה צריכה לעמוד דקת דומייה למען הילדים שלנו".
לדבריו בפלסטין אפילו הנורמליות מפחידה. "אתה יודע מה הדבר שאנחנו הכי פוחדים ממנו? הטלפון. כשאנחנו חוזרים לחדר ההלבשה קשה לנו לבדוק את ההתראות. ההודעה הזו, שהפכה לשגרה יומיומית עבור מיליוני אנשים, הפכה למקור לחרדה: היא עלולה לספר לנו שמת חבר או בן משפחה".
איהאב אבו ג'זר מספר זאת בקול של מי שכבר קרא עשרות הודעות כאלה. מאז 3 בדצמבר 2024 הוא עומד בראש נבחרת פלסטין, "העבודה הקשה ביותר בעולם הכדורגל כרגע". הוא עונה לנו ממעבר גבול כשבדיוק יצא לקראת המשחקים מול מלזיה ולוב בדוחא - המגרש שנבחר לארח את משחקי ה"בית". הגלות הספורטיבית של נבחרת פלסטין נמשכת כבר 2,155 ימים.
"אתה מרגיש ריק, מנותק, חסר חלק מעצמך שלא ברור מתי יוחזר לך. אני נולדתי ברפיח, בדרום רצועת עזה. היום זו עיר שכמעט לא קיימת יותר: היא הושמדה לחלוטין.
"כמאמן אתה מוביל נבחרת שלא יכולה לשחק מול הקהל שלה, שלא יכולה לאסוף את השחקנים במולדת ושלא יכולה לתקשר בחופשיות בגלל מחסומים והגבלות. זה תפקיד שעולה על גבולות הספורט. מדובר בלספר לעולם את מסכת הייסורים שלנו ולהפוך את הכאב לכוח. לאמן את פלסטין זה סוג של התנגדות. אתה נושא על גבך את משקל התקווה ומטפח את החוסן של מי שנמצא בתוכה.
"אצלנו הספורט כבר לא קיים. הוא משותק בגלל מוות, מעצרים, מחסומים והריסות. יותר מ־280 תשתיות ספורט נהרסו או ניזוקו. חלק מהמגרשים שימשו כמרכזי חקירה לעצורים. הליגה מושבתת כבר שלוש שנים ואין תחרויות לנוער. מספר ההרוגים הקשורים לספורט עומד על 774 - ביניהם שחקנים, אנשי הנהלה, התאחדות ועוד.
"הבאנו שמחה ללב של האנשים. הצלחנו 'להסיח את דעתם' מהאימה. במרץ, כשניצחנו לראשונה את עיראק במשחק מוקדמות מונדיאל, קיבלנו סרטונים מעזה - משפחות שמגרדות את הכסף האחרון שלהן כדי לקנות דלק לגנרטורים ולראות את המשחק. התמונות האלו היו תזכורת למשקל שאנחנו נושאים. זה הכבוד לייצג אומה פצועה שלא רוצה לוותר".
כמה לחצים פוליטיים קיבלתם לאורך השנים?
"מאות, אבל אף פעם לא חשבנו לוותר. אני איבדתי יותר מ־250 אנשים - קרובי משפחה, חברים, עמיתים - אבל אני עדיין כאן. כמו השחקנים שלי. אבל מעט סיפורים פגעו בי כמו מותו של האני אל־מסדר, העוזר שלי.
"הוא היה עוזר שלי בנבחרת האולימפית. גיבור. הוא נהרג בזמן שחילק סיוע, נסע מצפון לדרום כדי לתמוך בנזקקים. סולימאן אל־עובייד, ה'פלה של פלסטין', חלוץ העבר של הנבחרת, נהרג כשהיה בתור לאוכל, כי המלחמה אילצה אותו לחפש מזון לעצמו ולילדיו. הניגוד בין שני המקרים אומר הכול על הטרגדיה שלנו. אחד מת כשהוא עוזר לאחרים. השני מת כי היה זקוק לעזרה. כמה עוד סבל העולם צריך לראות לפני שהטבח הזה ייפסק?
"לאיטלקים אני אומר: עמדו לדקת דומייה לפני שריקת הפתיחה לזכר ילדי עזה והקורבנות שלנו. הרימו את דגל פלסטין ביציעים ושירו שירים למעננו כאקט של סולידריות. ולבסוף, אל תשכחו את העבר: ב־1982 איטליה הקדישה את המונדיאל לעם הפלסטיני. עכשיו דרוש עוד מסר חזק".
- לפי דעתך, איטליה לא צריכה לשחק?
"אני לא אומר את זה. אני מקווה שהמשחק הזה יזכיר שכל יום הורגים אומה. ואלה שהורגים אותה הם מי שעומדים מול האזורי.
"על אף הכיבוש והטבח, אנחנו עם שאוהב את החיים. לפלסטין יש תרבות של משוררים, אמנים, הוגי דעות, ספורטאים. דרך הכדורגל אנחנו רוצים להראות שהתמונה שישראל מציירת היא שקרית. כל משחק הוא הוכחה לעוצמת השורשים שלנו, לכוח שלנו ולזכות שלנו לחיות בכבוד ובביטחון".