אעשה לכם סדר
בואו נסכם ונפשט את שלב הבתים של נבחרת ישראל ביורובאסקט. היא ניצחה שתי נבחרות שכמעט ואי אפשר להפסיד להן (כן, אני יודע). היא הפסידה לשתי הנבחרות שנמצאות פחות או יותר בדרג שלה. היא ניצחה את זאת שהיא לא אמורה הייתה. בשורה התחתונה, היא עמדה ברף המינימלי המצופה ממנה לאור ההגרלה והסגלים שהתכנסו ובאו לקטוביץ' הציורית. לא הישג, לא קרנבל, לא סנופי דיסקו. עמידה ביעד הבסיסי.
הרבה ציפיות נבנו לקראת משחק הנעילה של השלב הזה, מול לוקה והחבורה הלא מרשימה בעליל שקובצה סביבו. סלובניה היא לא נבחרת יותר טובה מזאת שיש לנו. עזבו, למה ללכת סביב? דונצ'יץ' הוא אחד מפלאי עולם. אחד ויחיד ומופלא ומאוס ואדיר וכביר. והיינו צריכים לנצח אותו ואת סלובניה, בדרך למקום הראשון בבית. וזה עלינו. וזה על הנבחרת שלנו. ולמה? בואו אני אעשה לכם סדר. כלומר, סדר באי הסדר שמאפיין את ישראל לאורך כל הטורניר/הקמפיין, גם בימים הטובים ממש וגם במבאסים. הכול כולל הכול מגיע מאותו המקום.
כשצריך להיות על הוואן
החבורה של אריאל בית הלחמי מעולם ולעולם לא תהיה קבוצה FINE. גם כשניצחה את צרפת, היא הייתה רחוקה מלהיות קבוצה מדויקת או כזאת שמקפידה על ריווח ותזמון התקפי כמו שצריך. וזה עוד לפני שדיברנו על ההגנה. הכוח שלה הוא ביכולת לשחק צפון-דרום, עם מחויבות שעוברת דרך השחקנים המובילים שלה בכלל ושל דני אבדיה בפרט. עם התנגשויות. בכוח. דרך הקיר. שזה כיף.
העניין הוא שסלובניה, להבדיל מהמשחק האלים מול פולין או המשחק הלא אינטיליגנטי במיוחד (וכן, יש לי את זה ביותר עדין) של צרפת, היא כזאת שמולה צריכים להיות מדויקים. למה? כי זאת קבוצת הגנה רעה במיוחד, רוחבית. כי זאת קבוצת התקפה שמולה צריך לדייק. לזכור כל הזמן מאיפה באים ולאן הולכים. אלו בדיוק הפרמטרים שבהם אנחנו פחות טובים. כשצריכים להפסיק להיות אינטואיטיביים ומאולתרים. כמו דני אבדיה. כמו ים מדר. כמו אריאל בית הלחמי.
ואני אתחיל דווקא מההתקפה. כן, למרות שקלענו 96! כי מול הנבחרת הזאת, אם היינו טיפה מדויקים יותר, אפשר לקבור גם 115. סלובניה, מודעת למגבלותיה, ויתרה בתחילת המשחק על שירותיו ההגנתיים הרעים של אלן אומיץ' לטובת קרמפיי וניסתה למנוע את קבלת הכדור ממדר. כשאומיץ' נכנס, הם התכווצו עד לכדי כמו אזורית ברגע שישראל ניסתה לערב את רגליו הכבדות במהלכי פיק-אנד-רול. ומול הדברים האלו, למעט היכולת לרווח ולקלוע זריקות חופשיות, צריך להיות על הוואן. איפה ומתי חוסמים, מתי ריסקרין, מתי ריג'קט, מתי שוקעים ומתי נעים. אנחנו רחוקים מאוד מלהיות הנבחרת הזאת.
והגנתית? הבלגן התחיל שם מההתחלה. זה לא שמישהו בעולם הזה יכול לשמור את לוקה דונצ'יץ', אבל יכול היה להיות יותר נחמד לראות רעיונות עקביים. היי, הנה חילוף הגנתי במהלך הראשון פלאס צ'וקים מהצדדים (כלומר שחקני ההגנה האחרים מגיעים כדי להפריע). היי, הנה שמירה כפולה. והיי, הנה מה שנראה כמו הדג' (יציאה גבוהה של הגבוה ההגנתי). והיי, זה לא הזיז ללוקה את הקצה של הדונצ'יץ'.
כי מעבר לרעיונות הטקטיים שבוצעו רע, יש גם וקודם כל את הביצוע האינדבידואלי. והוא היה רווי טעויות וחורים. של מדר, של סורקין, של כמעט מי שתרצו. כמה טעויות? כמה חורים? הכול התנקז לרגעים שהכריעו בעיני את המשחק. הרגעים שאחרי העבירה הרביעית של דונצ'יץ'.
לוקה עם 4
בסדר, אז כל מה שנזרק לאזור החיוג של דונצ'יץ' ומאזור החיוג של לוקה עבד לטובתו, למעט כמה הפגזות סרק שהטיל בתחילת המשחק, אולי זכר לתקרית חדר ההלבשה שלפני. בכל מקרה, נאמן לאני מאמין שלו, הקפיד דונצ'יץ' הקפדה יתרה להימנע מכל מה שעלול להתפרש חלילה כמעורבות הגנתית. והחביא עצמו כמה שאפשר. לרבות וכולל מול תומר גינת, במבוא לחילוף הגנתי. ואז הגיעה איכשהו העבירה הרביעית שלו. זאת שאותה ניתן היה למקסם.
יש כמה דרכים להתמודד מול שחקן שסובל מבעיית עבירות. וכל כולן קשורות בהבנת הסיטואציה. לדונצ'יץ' לא ישרקו את החמישית, אלא אם יעבור עבירה שיש בצידה מאסר אוטומטי. אפשר לנסות לבודד מולו, אבל כדי לעשות את זה צריכים לקחת בחשבון את החבורה הסלובנית שתגן עליו. אפשר גם פשוט לשחק סתם כדורסל של 5 על 5, מתוך הבנה שהוא לא יהיה שם כדי לעזור. וזה הנכון. ואת זה לא עשינו. בשולי, גם כאן, כמו לאורך כל הטורניר, אני מתקשה להבין מדוע בית הלחמי מהסס כל כך לפני שהוא הולך להרכב שבו אבדיה בעמדה מספר 4. בטח כשברור לכל מי שצפה בקבוצה של סקוליץ' שאין להם באמת דרך לעצור כשיש יוצרים טובים ממול. הפעם, כשזה קרה, סלובניה כבר הייתה פלוס 10.
בצד השני של המגרש, בטח כשהוא הוריד עצמו לנוח על הספסל, אפשר היה לצפות שמול כל הניקוליצ'ים של העולם אפשר יהיה להסתדר ברמת האחד על אחד. ואם לא שם, אז אולי ברמת ה'בואו נתנפל עליהם עם שמירות כפולות וחריאנה'. וכלום. סלובניה רצה דווקא בדקות נטולות לוקה והאריכה את תקופת המנוחה שלו בחוץ. וכשחזרנו בסוף למינוס חמש, זה כנראה היה פשוט מאוחר מדי.
חבל. זה היה משחק לקחת. זה היה משחק מול נבחרת שצריך לקחת. חבל ממש.
שלוש נקודות לסיום, ועוד אחת
1. הניהול - קשה מאוד לנהל חילופים. זאת בכלל עבודה קשה להיות מאמן. בחיי. בית הלחמי הפעם זרק דברים ושחקנים אלי פרקט. עירב מוקדם יחסית את בורג (אבל למה לשים אותו מול דונצ'יץ'?!). פתח את הרבע השלישי עם פלטין וכו' וגו ודו. מה שהוא לא עשה היה לשדר שיש עוד כמה שחקנים שבהם הוא מאמין. ומכאן אפשר לראות, בגרף ברור ויורד, את מידת הביטחון ביובל זוסמן ואת מידת הבטחון של יובל זוסמן. ואגב, אני סוחב מתחילת האליפות את התחושה שאיתי שגב בגרסה הנוכחית שווה יותר דקות. בהרגשה שלי, הוא גם יכול היה לעשות הבדל באחד משני ההפסדים.
2. אבדיה - שמעו, איזה טורניר יש לדני אבדיה. הוא לא לוקה, כי אף אחד בעולם הזה הוא לא לוקה, אבל הוא פאקינג סופרסטאר. עם מספרים, גישה ויכולות של סופרסטאר. שקיבל היום הרבה פחות מדי עזרה מכמה חברים חשובים.
3. הרכז - זה הרי הנרטיב המרכזי של האליפות. ים מדר, ביום של 10 + 8, מסיים משחק בינוני עם מדד פלוס מינוס חיובי (3). בלעדיו, עם כל אחד אחר שנכנס לתפקידו בשלב כלשהו של המשחק, אנחנו מפסידים 13. עכשיו קחו את הנתון הזה ותערבבו אותו טוב טוב במיקס של ענייני החלטות הסגל ליורובאסקט הזה.
• עכשיו זה לא באמת משנה. עכשיו זמן ריגה. אם רוצים הישג, ישראל צריכה שוב לנצח יריבה טובה ממנה. קשה מאוד, אבל אפשרי.
שבת שלום. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.