וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

על האדמה הארורה, מול השנאה החדשה, נזכרתי: עם ישראל חי

הדמעות בזמן ההמנון, שריקות הבוז ביציעים, המשפחות השכולות ונכי צה"ל בקהל, והשחקנים שנתנו הכול על הפרקט: הניצחון על צרפת הוא אולי רגע ספורטיבי נדיר, אבל הוא היה גם משהו אחר לגמרי. עמוק, אישי, לאומי. כך הוא נגע בלב של כולנו

צפו: אריאל בית הלחמי חוגג בחדר ההלבשה את הניצחון של נבחרת ישראל על צרפת/איגוד הכדורסל

אחד התפקידים שלנו כעיתונאים הוא לדעת לתאר ולהסביר רגשות. לעיתים, גם להתבונן בעצמנו — ולנסות להבין מתי רגש הופך לסערה. ביום חמישי האחרון, בזמן ההמנון הלאומי נגד איסלנד, עמדתי עם דמעות בעיניים.

זה כמעט לא קורה לי. האמת? אני אפילו לא זוכר מתי זה קרה לאחרונה, אם בכלל.

אני משתדל להתרחק מפוליטיקה. אני ישראלי גאה — גם בימים קשים. מנסה לאהוב את העם שלי, גם כשזה מורכב. אני כואב כשכולם כואבים, ושמח כשיש על מה. וברגע ההוא, מול ההמנון, לא היה לי הסבר ברור. רק כמה ימים אחר כך, כשהנבחרת חגגה את הניצחון הענק על צרפת, האסימון נפל.

להיות ישראלי בימים האלה, זו כבר לא שגרה. זה אתגר.

רק יום קודם לכן עמדנו מול שתי הפגנות. הראשונה הייתה של נערים פולנים, ניזונים מהרשתות החברתיות. השנייה כבר הייתה מטרידה באמת: אנשי ימין פולני זועמים, עם מיצגים של שואה ורמיזות כואבות על יחסי המדינות. גם אם לדעתם "נתנו להם סיבה", האמת הפשוטה היא: השנאה הייתה שם עוד קודם.

ואז, בהמנון מול פולין — וכך גם אתמול מול צרפת — אותה שנאה רק הלכה וגברה. הובטח לנו שמדובר בקומץ, אולי עשרות, אבל המציאות הייתה שונה. רוב הקהל שרק בוז. להמנון. שלנו.

וכשהלב מתכווץ, הוא לא מתכווץ רק בגלל המשחק. הוא נזכר. הוא רואה את החיילים שנמצאים בעומק הלחימה כבר כמעט שנתיים, את החטופים והנרצחים מהשביעי באוקטובר, את חללי מתקפת הטילים האיראנית. המחשבות מתפזרות לכל כיוון. והדמעות שוב עולות.

האמת הפשוטה היא: השנאה הייתה שם עוד קודם. אוהדי נבחרת ישראל בפולין/אודי ציטיאט

ועל כל אלה, נוסף עוד רגע שמפלח את הלב — המראות מהיציע. משפחות שכולות, נכי צה"ל, אוהדים שרצו להניף שלט לזכרה של נרצחת ממסיבת נובה — ונדחו בטענה ש"לא מאשרים סממנים פוליטיים". אחרים ניסו להניף דגל עם סמל החטופים — וגם זה נאסר. ומנגד? דגל פלסטין מונף בגאווה ביציע הפולני. האירוניה צורחת. הכאב שקט.

ואז הגיע הפרקט. שחקנים שלא לובשים מדים צבאיים, אבל כן לובשים מדים אחרים — של שליחות אחרת. רובם היו שם גם בזמן המלחמה. עזרו, תמכו, התחברו. והיום, הם נותנים את כל מה שיש להם, אפילו במחיר מקצועי. הם עייפים, הם מאוכזבים מהמשחק מול פולין, הם יודעים שהסתברותית, אין להם מה למכור מול צרפת.

אבל אז מגיעות שריקות הבוז, והן מדליקות בהם משהו אחר. משהו עמוק. הם נלחמים, הפעם על כבוד. על דגל. על תשובה.

הניצחון הזה החזיר בי משהו. משהו שנשחק בחודשים האחרונים. אולי הפטריוטיזם. אולי האמונה.

בכוח לשלם יותר?

עוברים עכשיו לוואלה מובייל ונהנים מ-4 מנויים ב100 שקלים

לכתבה המלאה

רגע של פטריוטיות. ים מדר חוגג עם דגל ישראל/אודי ציטיאט

רק ערב קודם, ראיתי את הפולנים חוגגים בעמדת העיתונאים את ההחטאה של אבדיה. הפעם, החיוכים היו שלנו. של הבחורים עם המגן דוד על החזה. אלה שהראו מה קורה כשאתה לא מתכוון לוותר — לא רק במשחק, אלא גם בזהות שלך.

במקום כל כך טעון, ברגע כל כך סוער, הצליחה חבורה אחת שלנו להביס את אחת הנבחרות החזקות באירופה. זה היה ניצחון עם טעם אחר. טעם של גאווה. של צדק. של חיים.

עם ישראל חי.

טרם התפרסמו תגובות

top-form-right-icon

בשליחת התגובה אני מסכים לתנאי השימוש

    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully