בסוף עונת 93 החליטו השחקנים, בעלי הקבוצות והנהלת ה-NFL על הסכם קיבוצי חדש, שנכנס לתוקפו כבר בעונת 94. באותו רגע תם לו עידן השושלות, כמו דאלאס של ראשית שנות ה-90 (שלוש זכיות בסופרבול), סן פרנסיסקו של שנות ה-80 (ארבע) או פיטסבורג של שנות ה-70 (ארבע השושלת המקורית).
ההסכם נועד בשעתו לעצור את עליית שכר השחקנים וליצור ליגה יותר מאוזנת, כך שבטווח הארוך הליגה תהיה יותר תחרותית ומעניינת וכך מעגל ההכנסות יגדל, וכתוצאה מזה התקרה רק תלך ותגדל.
ההסכם קבע כי לכל קבוצה בליגה יקבע סכום כסף מקסימלי שמותר לכל קבוצה להוציא על כל שחקניה. תקרת השכר לעונה נקבעת מכלל ההכנסות (ממכירת הכרטיסים, מכירת סחורה-מזכרות של הקבוצה וכמובן שידורים של הטלוויזיה) של כל הקבוצות במשך עונה, את המספר המתקבל מחלקים על פני 32 קבוצות, המספר המתקבל הוא תקרת השכר לעונה הבאה.
הפתרון: מענקי חתימה
לעונת 2003 שתבוא עלינו לטובה התקרה צפויה להיות טיפה מעל 74 מיליון לכל קבוצה. סכום ענק שחושבים על זה, אבל בכל קבוצה יש 57 שחקנים, ואם נחלק את התקרה על כל 57 השחקנים, כל שחקן יקבל בממוצע 1.3 מיליון, לצערם של בעלי הקבוצות זה כמובן לא עובד כך.
לכל קבוצה יש כמובן שחקן אחד או שניים, לפעמים שלושה שחקנים, שמוגדרים ככוכבים uמשחקים בדרך כלל בעמדות מפתח. השכר שלהם לוקח נתח נכבד מהעוגה, וכתוצאה מצטמצם במידה ניכרת סכום הכסף, או המקום תחת התקרה, שנותר לשאר 54 השחקנים בקבוצה. בל נשכח שלכל קבוצה יש גם בממוצע ארבע חמישה שחקני דרג שני, דבר המצמצם במידה ניכרת את העוגה ליתר השחקנים. דבר זה גורם לשחקנים טובים לצאת לשוק החופשי.
בגלל העובדה הזאת החלו בשעתו מנהלי הקבוצות לתת מענקי חתימה שאותם היו מפזרים על אורך החוזה והקטינו את שכר הבסיס של השחקן וזאת על מנת ליצור יותר מקום תחת התקרה.
בכלל, בשנים הראשונות של התקרה ראינו המון קבוצות, שמיקמו את מרבית הכסף בשנה או שנתיים אחרונות של החוזה, על מנת ליצור מקום תחת התקרה, וכמובן להשאיר אפשרות לחתוך את השחקן לפני שהכסף הגדול מגיע, או להאריך את החוזה של אותו שחקן ובכך שוב לדחות את הכסף הגדול.
בשנה-שנתיים אחרונות הבינו השחקנים את התרגיל של הנהלות ומבקשים שחלק מהכסף יהיה מובטח להם גם אם ישוחררו.
כימיה? יציבות? פיתוח שחקנים? תשכחו מזה
תקרת השכר ושוק ההעברות, כפי שאתם מתארים לעצמכם, הולכים יד ביד. כתוצאה מהתקרה, נמחקו כמעט לגמרי המושגים של קבוצה יציבה וכימיה קבוצתית שכל כך חשובים לבניית קבוצה מצליחה ומנצחת למשך כמה עונות.
כמו בן נמחק מהלקסיקון המושג של פיתוח שחקן במשך כמה עונות, היום במצב הקיים, לכל שחקן, במיוחד הצעירים, יש חלון של עד שלוש שנים להוכיח את עצמו בקבוצתו, אחרת הוא פשוט לא יקבל חוזה חדש וייחתך.
שחקנים רבים, חלקם אף שחקנים מעולים, שוחררו או לא הוחתמו מחדש בגלל תקרת השכר. אפשר להביא אין סוף דוגמאות אך בקצרה נביא לכם את הבולטים. אמית סמית', ג'רי רייס, ברוס סמית', רוד וודסון - כולם שוחררו מקבוצותיהם בשעתו עקב שכר גבוה או ניסיון של הקבוצה ליצור מקום תחת התקרה, או שילוב של השניים.
השחקנים לא פראיירים
טוב, הגיע הזמן שנסתכל יותר מקרוב על איך בנוי חוזה. דוגמא ראשונה, ורק לצורך המחשה כי למעשה החוזה הזה מפר את חוקי הליגה.
שחקן חותם על חוזה בשווי 20 מיליון ל-5 שנים
שנה ראשונה : 450,000 דולר, שהוא שכר המינימום של הליגה.
שנה שניה : מיליון.
שנה שלישית : 1.5 מיליון.
שנה רבעית : 5 מיליון.
שנה חמישית : 12 מיליון.
כפי שאתם רואים, החוזה הזה מאוד ידידותי לתקרת השכר ומאפשר לקבוצה לשחרר את השחקן לפני שהכסף הגדול מגיע אליו, או לחתום עימו על חוזה חדש, ולדחות את הכסף הגדול שוב, לסוף החוזה החדש.
לצערם של בעלי הקבוצות, לשחקנים יש ראש על הכתפיים ובלי מענק חתימה, על חוזה כזה הם לא היו חותמים. כי בניגוד לכספי החוזה, מענקי חתימה כן מובטחים לשחקן. השחקן יקבל את המענק גם אם הקבוצה תשחרר אותו.
דוקטורט בתקרת שכר
בואו נסבך טיפה את העניינים וניתן לשחקן מענק חתימה בגודל של 20 מיליון ואת אותו חוזה של 20 מיליון לחמש שנים, כאשר את המענק נפזר באופן שווה על פני החוזה.
שנה ראשונה : שכר בסיס 450,000 + 4 מיליון ייתן לשחקן שכר של 4,450,000 מיליון.
שנה שניה : שכר בסיס מיליון + 4 מיליון מהמענק ייתן חמישה מיליון.
שנה שלישית : 1.5 מיליון + 4 מהמענק ייתן לשחקן שלנו שכר נאה ונכבד של 5.5 מיליון.
שנה רבעית : 5 מיליון + 4 מיליון מהמענק ייתן 9 מיליון.
שנה חמישית : 12 מיליון + 4 מיליון נותן לבחורנו 16 מיליון.
כפי שאתם רואים, החוזה הידידותי כבר לא כל כך ידידותי, במיוחד בשנתיים האחרונות של החוזה. מה שאומר שתקרה אחת מהאופציות הבאות: או שהשחקן יקבל חוזה חדש, או שפשוט ייחתך מהקבוצה אם הוא לא מועיל מספיק.
במידה שהוא מאריך חוזה, שכר הבסיס שיקבל יהיה מהחוזה החדש, אך מענק החתימה שנותר מהחוזה הקודם יתווסף למענק החתימה החדש. אם הוא משוחרר בשלב כלשהו, יתרת מענק החתימה נחשבת לקבוצה כבר לעונה הנוכחית, כלומר כסף מת.
נניח שאנחנו משחררים את השחקן כבר אחרי שתי עונות, כלומר שילמנו רק 8 מיליון מהמענק, שארית הסכום, 12 מיליון יחשב בתקרת השכר של העונה הקרובה. מה שבעצם ייתן לקבוצה תקרת שכר של 62 מיליון במקום 74. הבדל ענק.
לעומת זאת אם נשחרר את השחקן לאחר הראשון ליוני, הקבוצה יכולה לחלק את שארית המענק לשני העונות הבאות אך לא לעונה הקרובה. כלומר את יתרת המענק נשלם רק בשנים ארבע וחמש של החוזה . קצת מסובך, אה? וזה על קצה המזלג. אין פלא שיותר ויותר קבוצות מעסיקות אנשים המתמחים בתקרת השכר.
אין שושלות, יש תחרות
תקרת השכר אכן יצרה ליגה יותר תחרותית, שבה ניצול נכון של התקרה והחתמות נכונות וחכמות של שחקנים בשוק החופשי, יכולים בין לילה להפוך קבוצה עלובה (כמו הסט.לואיס ראמס) לקבוצה אימתנית וחזקה.
אך בניגוד לעבר, שבו קבוצה דומיננטית הייתה נשארת כזו למשך שנים, היום בגלל התקרה לא ניתן להישאר דומיננטי לאורך זמן. ראו כדוגמה את הדאלאס קאובויס, שהחלה להתפרק מיד לאחר כניסת תקרת השכר, למצב שבו היא נמצאת היום. דוגמה אחרת מהעבר הקרוב היא כמובן הבולטימור רייבנס, שהתפרקה מיד לאחר עונת האליפות. אפילו הראמס לא מה שהיו בעונת האליפות שלהם, וזאת מפני שהשחקנים רוצים שכר ההולם את הצלחתם האישית וכמובן את הצלחת הקבוצה.
אז מה עדיף? נכון ששושלות אליפות מוסיפות איזה נופך, וכמובן שהרבה יותר קל להתמצא במה שקורה כשאין הרבה תנועה ואותן קבוצות שולטות כל הזמן. אבל הנתונים מדברים בעד עצמם, ואלה אומרים שה-NFL היא הליגה המצליחה והעשירה בעולם. לעובדה שכל קבוצה יכולה להפוך בן לילה למתמודדת על התואר בוודאי יש קשר לכך.