קצת לאחר פתיחת עונת 2013/14 החליט אריאל בית הלחמי לסיים את דרכו באליצור אשקלון בליגה הלאומית. זה היה כמה חודשים בלבד אחרי הוא ניסה להציל את הקבוצה, שבה רשם הישגים גדולים לפני כן, מירידה, ולאחר תקופה קצרה בליגה השנייה החליט לעזוב. המאמן היה אז בסוג של שפל מקצועי. הוא סיים קדנציה קצרה בליגה השנייה, וכל זאת אחרי כמה שנים שבהם הדברים פחות הסתדרו לו.
אם היו שואלים את בית הלחמי בנקודה ההיא, שעדיין הייתה המלצה של ועדה שהוקמה שלא יוכל לאמן יותר באיגוד הכדורסל, שיחזיק כעבור פחות מעשור באחת ממשרות האימון החשובות בכדורסל הישראלי, מאמן הנבחרת, ויוביל אותה לאליפות אירופה - הוא כנראה לא היה מאמין. אבל הוא עשה את מה שרבים לא מצליחים לעשות - לבצע שינוי בקריירה שלו. אחרי שהמציא את עצמו מחדש, בשבוע הבא הוא ינסה להוביל את נבחרת ישראל לאליפות מוצלחת אחרי כמעט שני עשורים.
בית הלחמי לא חסין מביקורת. מהרגע שמונה למאמן הנבחרת, ברשתות עסקו בשאלה: למה דווקא הוא? מה עשה המאמן בן ה-58 שמגיע לו יותר ממאמנים אחרים? רק מי שלא מכיר אותו מקרוב, ואת השינוי שעשה, יכול לתהות האם הוא מתאים לתפקיד.
חלק מאותן שאלות נובעות מהעובדה שבית הלחמי לא בדיוק חובב תקשורת. הוא נכווה מהביקורות בעבר, וגם יודע שהריאיון שעשה עם כניסתו לתפקיד - בו הצהיר כי ים מדר יהיה הרכז המוביל שלו - לא היה המהלך הכי טוב והיה לו חלק בכדור השלג של פרשת תמיר בלאט. בעוד כל המאמנים הקודמים - עודד קטש, גיא גודס, ארז אדלשטיין ואריק שיבק - היו מאמנים שנהנו ממעמד מסוים, בית הלחמי הסתובב עם סטיגמה של מאמן אפור. הכי רחוק ממעמד הנסיך של חלק מקודמיו.
את האמת על מעמדו אפשר ללמוד ממערכות היחסים שלו גם עם שחקניו, אבל גם עם הקולגות שלו. השחקנים, לא רק אלה ששיחקו אצלו בנבחרת העתודה שזכתה בשתי אליפויות אירופה, מאוד מעריכים אותו ומספרים על הגישה הבריאה שלו בנבחרת, שתורמת לאווירה הטובה. בין המאמנים השונים בכדורסל הישראלי יש גם חיכוכים, אבל בית הלחמי מיודד עם רוב המאמנים, עוד טרם מינויו למאמן הנבחרת, ושמר על מערכת יחסים תקינה לאורך השנים עם מרביתם.
אותה תדמית "אפורה" של המאמן הלאומי היא תולדה גם של הקבוצות בהן אימן. בית הלחמי גדל בגבעת שמואל, ומוטי אמסלם ז"ל היה זה שהביא אותו לאמן את הקבוצה הבוגרת בסוף שנות ה-90. אחרי הצלחה גדולה בקבוצה, הוא לקח את אשקלון לארבע האחרונות, והיה במומנטום בקריירה שלו, אבל דווקא כשעבר לכסף יותר גדול בנהריה הדברים קצת נעצרו. במקביל החל לעבוד גם באיגוד הכדורסל, תחילה כעוזר של צביקה שרף בנבחרת הבוגרת, ולאחר מכן בנבחרת העתודה, ואחרי טורניר אחד סביר, ירד בטורניר השני לדרג ב'.
אותו טורניר פגע בבית הלחמי לא מעט. הכדורסל הישראלי חיפש את מי לתלות כאשם בכישלון, ובאיגוד הכדורסל הקימו ועדה שתגבש מסקנות על אירועי הטורניר ברודוס שבו ירדו לדרג ב'. המאמן זעם על קיום הוועדה, לא הופיע מולה, והיא גיבשה מסקנות שהוא לא יעבוד יותר באיגוד הכדורסל. במקביל, אחרי שנים לא רעות בבני הרצליה, הגיעה קדנציה שלישית ולא טובה באשקלון.
בית הלחמי ישב שנה וחצי בבית, לפני שחיים אוחיון קרא לו לגלבוע. כמעט כל אחד מהמקורבים לו, מהשחקנים איתו עבד ומהמאמנים שאימן נגדם, מספר כי בית הלחמי שלפני גלבוע ואחרי גלבוע הוא לא אותו בן אדם. המאמן הבין כי עליו לבצע שינוי תפיסתי, ובמקום מאמן עם אופי קשוח מאוד - דבר ששחקנים התקשו להתחבר אליו - קיבלו ממש מאמן של שחקנים.
הוא אימן בגן נר במשך ארבע שנים, כשלאורך כל התקופה כמו בגבעת שמואל ובמועדונים אחרים, הוא נשאר בקשר מרשים עם הבעלים אוחיון. הוא ירד ועלה עם הקבוצה, לקח אותה כמעט לארבע הגדולות בתקציב נמוך יחסית, בנה קבוצה מלהיבה והיה חתום על זרים נהדרים כמו ג'ייקובן בראון וזאק לידיי. במקביל קיבל בחזרה תפקיד באיגוד הכדורסל, ולאחר שאימן באוניברסיאדה, לקח את נבחרת העתודה וזכה איתה בשתי מדליות זהב, כשהקריירה שלו סוף סוף המריאה. שחקנים באותן נבחרות עתודה סיפרו כי הגיעו עם שמחה לנבחרת, לא מסוג הדברים ששמעו על הקבוצות של בית הלחמי קודם לכן.
בקיץ 2019 בחר לעבור להפועל תל אביב, שאז הייתה רחוקה שנות אור מהכסף הגדול של היום, ותקציבית לא הייתה רחוקה מגלבוע. במהלך העונה בית הלחמי הצטרף לרשימה ארוכה של מאמנים שפוטרו אז מהאדומים. זה למעשה הניסיון המשמעותי שלו באור הזרקורים עד לנבחרת הלאומית. מאז הספיק לעבוד באילת עם קדנציה שהחלה מדהים בעונה שלא הייתה רחוקה מגמר פלייאוף, כשהוא מביא לארץ את ג'ו רגלנד וג'וש ניבו, חזר לגלבוע ולא הציל אותה מירידה, והגיע בעונה שעברה לעפולה.
בעוד הקבוצות הגדולות לא באמת ספרו אותו, באיגוד הכדורסל ידעו שאחרי ההצלחה בנבחרת העתודה, הוא צריך לקבל את הנבחרת הבוגרת. באיגוד הבינו וראו במדינות אחרות בעולם כי יש מאמנים שמצליחים יותר בנבחרות, ובית הלחמי סומן ככזה. כבר אחרי הקדנציה של עודד קטש היה ויכוח האם בית הלחמי צריך לאמן, כשהמנהל המקצועי דאז פיני גרשון תמך מאוד בבית הלחמי, אך לבסוף הפור נפל על גיא גודס. אחרי אליפות אירופה הלא מוצלחת הקודמת, גם אלה שסברו שאולי כדאי לחשוב על אלטרנטיבות אחרות, התיישרו.
כאמור, בית הלחמי מעולם לא עמד באור הזרקורים כפי שיעמוד בשבוע הקרוב. עד כמה הדיסוננס גדול? ניתן להסתכל על מה שעבר עליו העונה. במקום שיתרכז בהכנות לאליפות אירופה, הוא מצא את עצמו בחודשים האחרונים נלחם כדי להשאיר את הפועל עפולה בליגת העל. גם כאן הוכיח שהוא איש של מערכות, ולמרות לחצים ומחשבות האם להתפטר, הבין שעזיבתו כנראה תגרום לקבוצה לרדת. הוא לבסוף נשאר, נלחם, והצליח להשאיר את עפולה. לבסוף, ראש העיר החליט לוותר על הקבוצה, אך על הפרקט בית הלחמי עשה את העבודה.
המאמן הלאומי יודע כי כמות התקשורת שיש עליו כעת היא גדולה בהרבה ממה שחווה בכל מקום אחר. הוא לא תמיד אוהב את השאלות הקשות, ויודע כי אם הנבחרת לא תעמוד במשימה שלה, ולא תעפיל משלב הבתים, הוא יעבור מסע ביקורתי יותר גדול מזה שעבר כשירד עם העתודה ב-2009. בינתיים, הוא משתדל להתרחק כמה שיותר מהדברים שנכתבים ונאמרים, ומשתדל להישאר עם השחקנים שלו.
לבסוף, היתרון של בית הלחמי - ועל כך בונים לא מעט בנבחרת ישראל - הוא הקשר שלו עם השחקנים והיכולת להשפיע עליהם. המאמן נחשב לפייבוריט של דני אבדיה וים מדר, כשעם אבדיה הקשר החל עוד לפני שהגיע לנבחרת העתודה. מדר, שכאמור מקבל את המנדט להוביל את הנבחרת מבית הלחמי, נשאר איתו בקשר צמוד לאורך כל השנים מאז יצא מהארץ, ועד שחזר להפועל תל אביב, וגם לאחר מכן. אמנם באליפויות אירופה מוטיבציה לא צריכה להיות בעיה, אבל לא יזיק שהמאמן שולט בשני הכוכבים הגדולים.
בכל מקרה, בית הלחמי יעבור בקיץ הבא לעמדת היועץ המקצועי של איגוד הכדורסל ולא יאמן בליגת העל, שם הוא מדורג במקום השלישי בכמות המשחקים בקריירה, עם 549, כשרק יהושע רוזין ואפי בירנבוים מקדימים אותו. כפי שכבר הוכיח בעבר, ספק אם העונה שלו בעפולה תהיה האחרונה בליגת העל.